פעם כהן תמיד כהן

הַנְהָגַת הָעָם

מֹשֶׁה כְּנָבִיא מְמַנֶּה אָחִיו כֹּהֵן גָּדוֹל

וְכִי פֹּה רְצוֹן הָרִבּוֹן אֲשֶׁר קוֹבֵעַ הַכֹּל

זֶה הָחוֹק בְּעִתּוֹ הַכְּלָל וְגָם הַתַּכְלִית

וְהָעָם מְצַיֵּט תָּמִיד כְּבִימֵי בְּרֵאשׁיִת

הָעָם לֹא חָשַׁשׁ וּמִצְוַת הָרִבּוֹן קִדֵּשׁ

וְאִילוּ הַמַנְהִיג לְעַצְמוֹ דָּבָר לֹא בִּקֵּשׁ

עָשָׂה לְמַעַן הָעָם וְטוֹבָתוֹ הָעָם דּוֹרֵשׁ

בָּזֹאת הַמַּנְהִיג מִתְעַלֶּה אָף מִתְקַדֵּשׁ

זֶה אֲשֶׁר מֹשֶׁה עָשָׂה רְצוֹן רִבּוֹן עוֹלָם

בִּטֵּל מֹשֶׁה רְצוֹנוֹ וּבִרְצוֹן הָעָם לֹא פָּגַם

לֹא לְמַעֲנוֹ פָעַל אַף לֹא לְשֵם הַתְּהִלָּה

נָהַג מֹשֶׁה בַּעֲנָוָה וְלֹא לְמַעַן זֹהַר וְהִלָּה

פָּעֳלוֹ זֶה הִנְצִיחַ אוֹתוֹ לְדוֹרוֹת וּלְתָמִיד

וְכִי רַק פָּעֳלוֹ זֶה עַל אִישִׁיּוּתוֹ זֶה מֵעִיד

הָיָה מוֹפֶת לְעַמּוֹ וְגָם לֹא דָּבַק בּוֹ מוּם

וְכִי עַל צֶדֶק וּמִשְׁפָּט הָעוֹלָם קֹם יָקוּם

שבט לוי נבחר להנהיג את העם

אלוהים הבטיח שוב לכל השבטים בני-יעקב הם בני ישראל, לתת לכל שבט נחלה בארץ כנען בצאתם ממצרים ובהגיעם לארץ כנען שהבטיח אותה הקב"ה לאברהם ליצחק וליעקב אבות הָאֻמָּה, ברם רק אחד עשר שבטים עתידים לקבל נחלה בארץ ואילו שבט לוי הוצא מכלל זה ולא קבל נחלה. הפקיד אלוהים בידי שבט לוי את המנהיגות על העם וְשָׂם משה נביא ואהרן כהן גדול ולבני אהרן נתן הַכְּהֻנָּה. הקב"ה גם פטר את שבט לוי מדאגה לפרנסה והטיל על יתר שבטי ישראל, בצוותו עליהם להפריש משלהם לשבט לוי. ועוד נִּכַּר בתורה בהעדפת "הצעיר" על פני "הבכיר". זה התחיל ביצחק לעומת ישמעאל יעקב לעומת עשו יוסף לעומת אחיו ובני יוסף אפרים לעומת מנשה וכאן משה לעומת אהרן. משה נבחר "נביא" על-ידי אלוהים ומשה ֶמִנָּה את אחיו אהרן הבכור כ"כהן גדול". משה מביא דבר אלוהים לעם ואהרן מסייע בידו כ"כהן" ואת בני אהרן שָׂמַם כהנים המשרתים בקודש ואת כל שבט "לוי" שמם כמשרתים בקודש ונושאי את המשכן ומעבירים אותו ממקום למקום ומציבים אותו בחניותיהם. קראנו גם על מות שני בני אהרן, מיתה מְשֻׁנָּה מְסִבָּה תמוהה שאין לגביה הסכמה מצד הפרשנים. והפרשה כאן קובעת מעמדם של הכהנים והופעתם בפני הקב"ה כקדושים שנצטוו להזהר לבל יִטָמְאוּ בבואם למלא חובותיהם ככהנים. מכאן נקבע: פעם כהן תמיד כהן. פרשה זו פרשת "תורת הכהנים", בה נקבעו כל הכללים המלווים את ישראל לאורך כל הדורות. הכהנים שומרים בהקפדה על שושלת הַכְּהֻנָּה, החל מהטלת תפקיד הכהנה על אהרן ובניו וצאצאיהם. זה נמשך לאורך הדורות עד ימינו. לכן כדי לְשַׁמֵּר את השיכות לכהנים, הוצמד לשם כל כהן סמן הכר, כגון ביוצאי אשכנז הכינוי כ"ץ כשם משפחה ראשי תיבות "כהן צדק" ומגורשי ספרד הדביקו לשמם "דְּוֵיךּ" שזה ראשי תיבות של "משנה כהן" מאותיות "דּוּ" (שזה שנים) או משנה והאות כָּף בדויךּ מיצגת האות הראשונה ב"כֹּהן" ורבים הַכֹּהֲנִים שקבעו שם משפחתם "כהן" או "אזולי" - ראשי תיבות הפסוק "אשה זונה וחללה לא יקחו" (ויקרא כא/ז). כלומר האיסור שכהן ישא אישה בעולת בעל. כך גם הַלְּוִיִּים נהגו ליחד לעצמם הכינוי "לוי" או "הלוי" כשם משפחה. בתפילת שחרית כשהכהנים בחזרה מברכים את קהל ישראל הלווים קודם לכן רוחצים ידי הכהנים לקראת הברכה. הדבר בא ללוי תפקידו בקֹדֶשׁ שמקבל את בשר הקרבנות. האמירה לישראל "קדושים תהיו כי קדש אני ה' אלוהיכם" (קדשים יט/ב), איננו ממעיטה כהוא זה מיחודם של הכהנים על-ידי ה'.

משמעות כפל הלשון אֱמֹר וְאָמַרְתָּ

הדגש ב-אֱמֹר וְאָמַרְתָּ נועד להבהיר כי לא די בקריאה בתורה אלא צריך גם לדעת תֹּכֶן הכתוב. דבר זה נעשה בדרך של חקיקה, מפי אלה שנועדו להיות שופטים ומלמדים וחכמים. מכאן למדים שהחוקצריך להיות ברור לִכֹלָּא עַלְמָא. וכי על השופטים והדינים להבהיר הדרוש הבהרתו להדיוט שבקרב העם, מזה ניתן להבין את שיטת לִמּוּד הַתַּלְמוּד לרבות "הַדְּרָשׁ" שנועד להמחיש ללומד את המשמעות הטמונה בפסוק או אף במלה. כגון המלה "תרומה" שחזרה שלוש פעמים בפרשת "תרומה" בכך שנאמר: תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו תרומתי וזאת התרומה אשר תקחו (תרומה כה/א, ב, ג) כי לכל מלת תרומה קבלה לה יעוד לפי חכמינו, כך גם כאן נאמר אֱמֹר - וְאָמַרְתָּ, כפילות לשון שאומרת דָּרְשֶנִי. לשם הבהרת הכתוב נביא שוב את ההשוואה שנעשתה פעם על-ידי הפסוק: יום ליום יביע אמר, ולילה ללילה יחוה דעת, אין אֹמֶר ואין דברים בלי נשמע קולם (תהלים יט/ד) המדרש שם את הכתוב כבני אדם שמדברים זה אל זה, כדי להזכיר זה לזה שבחודש ניסן ובחודש תשרי היום והלילה שוים. בעוד בקיץ, היום לוֹוֶה מהלילה שעות. בסתיו הלילה לוֹוֶה מהיום שעות. וזה נעשה כדרך הטבע כמעין הסכם שקים בין היום לבין הלילה איננו מופר לעולם. שלא כבני אדם שמפירים הסכמים לעומת הטבע שנעשה בו הכל כסדרו "בלי נשמע קולם". ובכל הארץ יצא קַוָּם ובקצה תבל מליהם (תהלים יט/ה) ללמדך כי לא רק הכהנים מצווים לקים את מערכת החוקים שבפרשת אמור, אלא כל אחד מישראל חייב בקיום החוקים, ובעיקר כל אדם המשמש בתפקיד רם מעלה. כדי להמחיש זאת מובאים כאן הדברים על הַקָרְבָּנוֹת וסוגי הבהמות שנועדו להקרבה בבית המקדש או במשכן: שור או כֶּשֶׂב או עז כי יולד וכו'... (כב/כז) והשאלה מה טעם בציון סוגי הבהמות המוקרבות כקרבן על כך מובאים דברי חכמים בהבהירם את הסמליות שיש בסוג הקרבן. כאן שלושת בעלי חיים הנזכרים נמנים על הנרדפים על-ידי חיות טרף בעוד הנרדפים הם אוכלי עשב וניזונים מן הצומח. בכך ממחישים לצורך המשל את הרודף והנרדף בחיי יום יום בְּקֹהֶלֶת נאמר: והאלוהים יבקש את-נרדף (קהלת ג/טו). כשצדיק רודף צדיק השם יבקש את הצדיק הנרדף להצילו מן הרודף. כך גם כשרשע רודף רשע השם יבקש את הנרדף אפילו רשע היה. מכאן הקרבת בהמה נרדפת מעוררת רחמים אצל הקב"ה לרחם על הנרדף, לא בכדי נאמר: בנפול אויבך אל תשמח. וצבאנו מקפיד מאוד בכך שלא להמית חיל ואף מחבל שמתמסר, מצווים לא להרגו ולהביאו לדין, לבל יהא החיל שופט ודין גוזר דין ומוציא לפועל, צריך להפריד בין השלושה. אם נבחן זאת לא במבחן מלחמות ישראל, אלא כשקם אדם ורוצח חלש הימנו, או חסר אונים, הוא שם עצמו בכך שופט-דַּיָּן וגם גוזר דין ומוציא לפועל ושוכח את הכלל של "עשית צדק במשפט".

ונקדשתי בתוך בני ישראל

ביטוי זה מופיע בתורה מצאתי נאמר שזה כתוב מופיע חמש פעמים, פעם אחת באחד מחמישה חמשי תורה וארבע פעמים כולם בספר הנביא יחזקאל. נמצא בפרשנות על כך ביחס להרמב"ן (רבנו משה בן נחמן) שמיחס אמירה זו בקשר למאכלות האסורים. שמעמידה את ישראל כשומרת על הטהרה יותר משאר אמות העולם וזאת על-ידי קיום מצוות התורה. זה בא לאמר כי ההגדרה קדושים איננה ניתנת לעם ישראל כעם ישראל אלא שזה מהוה מטרה חשובה שיש להשיגה במעשים. לא נהיה קדושים אם לא ננהג בקדושה, לכן בברכות מקרשים תחילה את ה' כדי שה' יקדש את ישראל. ככל שישראל יהיו כך הם מקדשים את הקב"ה בעיני הגויים מכאן נאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל. אין לראות בכך משום התנשאות על עמים אחרים. אם עמים אחרים ירצו להתקדש, יכולים אם מקימים תחילה שבע מצוות בני נח. מכאן מגיעים אנו לשאלת ההסתפחות לעם ישראל, שעליה נאמר היר כקריעת ים סוף. תחילה על המתגיר לרצות לקבל עליו את כל האיסורים החובות שבתורה לשמם, ולא לשום מטרה אחרת, אשר בעיקרם הם תיקון הנפש ואהבת הקב"ה לשמו ולא לשם השגת השג חמרי או רֶוַח אישי כלשהו. ו"נקדשתי" אמירה דו-סטרית למתקדש ולמקדש כששני אלה מתמזגים יחד. הַקְדֻשָּׁה בישראל איננה סְגֻלָּה המיחדת דוקא את בני ישראל-בני יעקב כי הרי יעקב צאצא יצחק ויצחק צאצא אברהם ומשעבר אברהם את הנהר והיה לעברי הראשון, כל שצריך האדם מכל עם רק לעבור הנהר ולאמץ אהבת התורה ומצוותיה ו"יתקדש" כאחד מישראל. ויש לנו ולכל העולם בימינו אלה הזדמנות לראות עד כמה האדם חסר אונים מול מפגע שלא נראה לעין, זה צריך להחזיר את האדם למציאות. ולשאול את עצמו מנין יבא עזרי, עזרי יבוא מאת ה' שיטע בקרב עמי בינה ותבונה לדעת שיש בורא ויש נברא וכי הבא עלינו הוא בבחינת אזהרה. והנגיף לא מבדיל בין אויב לאוהב והכל אחים לצרה, לכן מוטב אפוא לשוב בדעה צלולה, לצעוד בדרך סלולה ללמוד ולהכיר את האויב הנעלם ולדעת כי נמצא שם אורב לכל אחד בלי להבדיל, נשוב ונשבח ונהלל למלמד אדם דעת.

בֶּן אָדָם קוּם לְחַדֵּשׁ אֶת הַמַּסְלוּל

וּלְמַד לָדַעַת כִּי לְכוֹחֵנוּ יֵשׁ גְּבוּל

וְכִי אֵין אָדָם הַכֹּל יָכוֹל כְּלָל וּכְלָל

וְשֶׁיֵּדַע כִי הוּא לֹא הִמְצִיא הַגַּלְגָּל

וְכִי דָּבָר חָסָר עֶרֶךְ לֹא נִרְאָה לָעָיִן

הוּא עוֹשֶׂה כִרְצוֹנוֹ וְהוּא פֹּה עֲדָיִן

זֶה מוֹכִיחַ שֶׁיֵּש תָּמִיד מִין נֶעֱלָם

שֶׁהִפִּיל חֲלָלִים רַבִּים בְּכֹל הָעוֹלָם

זֶה בָּא לָתֵת לָאָדָם דַּעַת וְגָם דֶּעָה

שֶׁמּוּטָב לָאָדָם לִשׁמוֹר עַל רְגִיעָה

לָשׁוּב שׁוּב וָשּׁוּב לְחַשֵּׁב הַמַּסְלוּל

וּלְהֵיטִיב לָדַעַת לְקְבּוֹעַ סִיָּג וּגְבוּל