אני לא יודע מה אתכם, אבל יש לי תחושה שמתחילים לסכם כאן. מתחילים לחזור ליום שאחרי המגיפה. ואני חש זאת לא רק בגלל שמערכת החינוך חוזרת לעבודה. אומנם חוזרים ללמוד אבל רק כיתות א-ג, בקבוצות קטנות, עם מסיכות, ועד שעה אחת. לא כולל פעוטונים פרטיים וממשלתיים, ובגן של הקטנה שלי עובדים רק שלושה ימים עד אחת. בקיצור חוזרים לשגרה אבל אני ככל הנראה מכריז על עצמי כ"עדיין לא חיוני", ועדיין לא ממש חוזר לעבודה.
המצב הזה בין סגר לשגרה מוחלטת, בין אין לימודים לקומבינה הבלתי אפשרית למי שיש יותר משני ילדים. ילד אחד שוהה בגן (בואו נודה על האמת זה לא למידה זה בעיקר שהייה), בין ראשון לשלישי והשני בין רביעי לשישי עד אחת, וההורים ממשיכים בשגרת החופשה הבלתי נגמרת על חשבונם. ואז מודיעים שאין בכלל גן. הגן שלנו סגור.
עם כל הכבוד למשמעת ולהסגר, מישהו צריך לתת את הדעת על כמה דברים שקשורים למציאות המוזרה הזו, שנחתה עלינו משום מקום. ביום שאחרי, יהיה אפשר להתפנות גם לדברים קטנים כמו אלו שאני מביא בפניכם. אני רוצה להתחיל ברשותכם בעניין ה-כל כך חשוב ובסיסי והוא המסיכות. כמה פעמים ניסיתי לדבר עם אנשים בשפתיים או לחייך למישהו שאני מכיר, בהנחה שזיהיתי במי מדובר, כי עם המסכות אין לי מושג מי אומר לי שלום, ומי עצבני עליי שאני אומר לו שלום.
אני לא יודע מה אתכם, אבל כשאני עוטה משקפי שמש יחד עם המסיכה כל העדשות שלי מתמלאות באדים. זה סיכון בפני עצמו כשאני נוהג, ומה עושים אנשים שיש להם משקפי ראיה? איך בדיוק הם מהלכים להם ברחוב ומטפלים בעניין הזה של האדים? זה הזמן להמציא מפזר אדים מעל המסיכה. או המסיכות האלו השקופות שנראות כמו מסיכת רתכים רק בלי השחור. נראה לי מוזר כל העניין הזה שאני צריך לשים על עצמי מסך ולהסתדר עם האדים והרוק שלי שמצטברים על גבי המסך. זה עוד רעיון לאלו שהצליחו להרוויח מהמשבר הזה, כמו מוכרי המסיכות והאלכוג'ל. להתחיל למכור תרסיס לניקוי מסיכת פלסטיק, כמו התרסיס לניקוי מסכים וניידים. לפתח כביסות מיוחדות שיטפלו בכל הפסולת הבלתי אפשרית של כל המסכות שזרקו כאן בכל פינה. מחזור כפפות חד-פעמיות.
אגב כפפות, איך לעזאזל אני אמור לשים כפפות שנותנים לי בכניסה לסופר ולפתוח במקביל את השקיות כדי למלא ירקות. בימי שגרה בלי כפפות, בלי מסיכה ועם הרבה רוק זה דבר שאני לא ממש מצליח לעשות אז בונים על זה שאני אצליח ככה? למה שלא ימציאו שקיות שנפתחות ברגע שאת תולש אותם?
יום הולדת שמח מראש העיר
גם שלל התוכניות אצל מי שעוד צופה בטלוויזיה כבר נגמרו. אני בסבב חמישי של כל העונות של קופיקו. סרטי דיסני הם בתדירות של קו דימונה ירוחם, כלומר פעם בשעתיים. הבנות שלי התחילו להפנים שבייבי סיטר - עוד מושג שלא היה קיים אצלי בימי ילדותי, זו לא רק אחת שמגיעה פעם בשבועיים כשהן ישנות, אלא מישהי שהיא חלק בלתי נפרד מהמשפחה, וכשהיא תתגייס אני אבכה לא פחות מאימא שלה.
הקורונה הביאה איתה גם לא מעט אתגרים. הנה למשל יום הולדתה של בתי הבכורה שחל ביום הזיכרון ד' אייר. מטבע הדברים יום ההולדת שלה נחגג רק ביום העצמאות. השנה היא רצתה משהו קצת יותר מתאים לילדות בגיל תשע. בכל זאת תשע זה כבר לא שמונה. אז היא רצתה ערב חברות עם חטיפים וסרט. לא עבר לי בקלות, בכל זאת אני אבא, אבל נתתי הסכם עקרוני שזו מילה אחרת ל-נראה לא יקרה.
הימים חלפו ואיתם הגיעה הקורונה יימח שמה ושם זכרה. נאלצתי להסביר לבתי שהמסיבה המתוכננת תיראה ככל הנראה אחרת ונצטרך לחגוג את יום ההולדת שלה בצורה קצת יותר מצומצמת. את הבוקר התחלנו עם הכנת עוגה חגיגית והיא בתפקיד עוזרת קונדיטורית. לאחר מכן פנינו לקיים את מצוות היום לפי כל החומרות הכוללות בשר בקר מכף רגל ועד ראש (של הפרה), כולל אליה שזה השומן של הכבש או במילים אחרת מה שגורם למנגל שלך לעלות בלהבות וזה מבלי ששמת שמן.
בכל מקרה במהלך היום כמו במהלך הלילה ובימים אחרים, עבר רכב של העירייה ובישר לנו לצאת מהבתים אל המרפסות לצפות ולשמוח לכמה רגעים עם כולם. בסיבוב השני שלו הוא עבר בסמוך לבית שלנו ואני סימנתי לנוסעי הרכב - ראש העיר ומעין אליסף, שיש לבתי יום הולדת.
הם שמחו, איחלו לה מזל טוב ואף העניקו לה צרור פרחים ופרי מתוק. קשה היה לא לזהות את ההתרגשות של בתי הבכורה ואז כשעלינו חזרה לכיוון הדלת היא לחשה באוזניי. "אבא, למרות הכל זה היה יום ההולדת הכי כיפי שהיה לי מעולם". משמח. מרגש. אבל הרים את הרף. מה יהיה בשנה הבאה? לטיפול ראש העיר. אולי מטס חגיגי? אולי שייט חגיגי באגם דימונה?
