עניין נצחי

"שירת האדם", "פיסול במילים", הפיסול של לפיד, כאמנית וכיוצרת מפסלת בחומר. לפיד רואה בעיני רוחה שהיא מפסלת את המילים, זו הפרשנות שלה. הסיפורים האמיתיים, שהביאה אותם לידי שירה, ויכולתה לפרש את הפיסול והמילים כאחת, ייחודיים ביצירתה. ההתייחסות של מרים לשיריה, שירה ארס פואטיקה - היא לשירה בראי עצמה. לפיד מטעינה את הקורא בכתיבה נוגעת בהווייתה, הקשורה בהוריה, במציאות שלה, במרחב שלה, בזהותה, ובמהותה - משמעות וערך לקיומה, ובגילוי לב. הלב מהדהד לאורך השירים. השירה נוטעת בה כוח, ובאמצעותה יש התבגרות והתגברות. שואפת למקום טוב ולנחמה. היא מרגישה מחויבות כלפי משפחתה להעביר את המסרים, את הידע. לפיד מחברת בין אירועי העבר וההווה כדי להפיק תועלת ולקחים לעתיד לבוא, שימור מורשת עם ומשפחה לדורות הבאים, לזכור ולא לשכוח. היא מגשרת בין העולמות, העולם שהולך ונעלם, וכוונתה לשמר את מה שאבד ולהחיות אותו בעזרת שירה, והיא נעה מהעבר לעולם חדש ולחיים העכשוויים. קולה של המשוררת, סיפורים המשולבים בהם אירועים שקרו באמת, ראיות ברורות אשר הסתמכו על חייה, חשיפת רקמות ושנים מתגלמים כולם בשירה. הסיפורים הם חלק בלתי נפרד מחייה, מעין עניין נצחי. הזמן ערך יקר בחיי האדם והשפעתו על כל תחומי החיים, והוא חלק חשוב בשירתה של המשוררת. אחד הדברים שיוצר חוויית הזמן כפי שאנו חווים אותו הוא הזיכרון, הזיכרון שנושאת המשוררת. בשבי הנצח היא נותנת ביטוי שירי למצבה, לעיתים משתחררת מכבלי הזמן וממריאה דרך השירה לזמנים רחוקים ולדמויות שאינה שוכחת. נגיעה בעברה ממחישה את הסיפורים העולים כאודים וצפים ברוחה, בזיכרונה. המילים מתעוררות ומעוררות אסוציאציות - קישור בזיכרון והעלאת תמונות על סמך המילה, ביטוי לשוני ביצירתה.

שפה ושיח

לפיד יוצרת דיאלוג עם עצמה ועם הסביבה, בעזרת חוויות משמעותיות בעלות עוצמה. שירתה רוויה בריחות שעמדו באוויר, רגשות שהציפו אותה, כיסופים, מאווים ותחושות המתעוררות בה אשר השפיעו על חייה, כמו גם מצבים אנושיים בתקופות שונות בחייה, כאב ואופטימיות. דו-שיח שירי מתנהל בינה ובין דמויות מהעבר וההווה ודו שיח בינה ובין היקום. אפיון שירתה: ליבת השירה היא האווירה - לצוד את מכלול הרגעים שהקורא חווה, הנעימה, הריח, הצללים והמקצב. להנציח את מה שהיה ושלא יחזור על עצמו. הזמן והמקום הוא חלק בלתי נפרד משיריה. ניסיונה לחשוף את השפה והשיח, לעיתים בעזרת שימוש מטפורי בשירתה. לפיד יצרה סימני דרך מילדותה ועד הלום, גשר מהעבר לעתיד לבוא, ילדה תמימה שראתה את העולם בוורוד, את יופי הטבע עם פיות, איילות ואגוזי יער עד להתפקחות והתבוננות במציאות כפי שהיא. מוטיב המים בשיריה מופיע לא פעם, יש מצב שהיא רוצה להיטהר ולנקות את הזוהמה מנבכי העבר, בנימה חיובית "לפתע הופיע קשת בענן/שב הסימן". היא משתמשת באמצעים אמנותיים, בהדגשת נושא מסוים, ברקע, בדמויות. רמז לפתרון הבעיה - עזיבת הישן, המקום הבית וקיום החיים בארץ חמדת אבות. סגנון שירתה: תוכן, שפה משלה, משמעות, קלילה, נעימה, מסקרנת, מתובלת בחוש הומור, קולות מן העבר, ביטוי והמחשת הרגש או מצב כלשהו כדי שהקורא יראה ויחוש את הדברים כפי שהיו במציאות. דימויים מטפוריים. השראה לשיריה: לפיד, בת דור שני לניצולי שואה, הם בני משפחה בגולה שעברו את השואה והטביעו בה את חותמם והיא זורמת לימים אחרים בארץ ישראל. ניכרים אהבתה למשפחה, לאדם, לטבע, ליופי הבריאה ולארץ ישראל. חיים משם ומכאן.

חוט השני

"בסוד השתיקה" - היא מתירה את קשר השתיקה, כבת דור שני לשואה. שרידי השואה היהודית מגלמים באופן מוחשי את נקודת המפגש שבין השואה להקמת המדינה. לפיד אינה משתחררת מכבלי העבר, אדרבה היא משאירה חותמם בה ובהמשך הדור לזכור ולא לשכוח לעולם כנר תמיד. מה שצפון מתגלה, העבר לא ימחה לעולם. לפיד נושאת את קולם של ההורים ומשפחתה. קשר דורות, ארץ בה גדלה ומכבדת את שורשי משפחתה, אמה אביה וסבתה. המשוררת הולכת בעקבות הזיכרונות, מתיקותם ומליחותם, עצובים ושמחים. יש רגעים שהמשוררת לא רוצה להתגעגע אליהם. חוט השני עובר בין עברה, ההווה והעתיד, חיים משם ומכאן. היא מספרת על עברה, ועל ילדותה. היא צופה ממרחק מקום ושנים, מחברת בין קצוות העולם שהיה והעולם שיהיה. "אין עבר ללא עתיד", הנשמה זוכרת הכל. העבר מכה בעורפה, כותבת על דור ראשון, "רוח קשה" (עמ' 54). דוסוידאניה, דוסוידאנה, (עמ' 55). "רציתי שתדעו/קשה ממוות הפרידה". "מתכון" אהוב לילדיה ולנכדיה, עבר בירושה מסבתה הנעלמה, עובר במשפחתה כחוט השני, הוא הגיע מעברה והפך לארצישראלי. "את מה שקרה" את מה שקרה/ הפנמתי-/ כשהפכתי/ סבתא/ ולי/ לא הייתה" (עמ' 47). בין שמים לארץ: קו דק מפריד בין השמים לארץ. אמונתה של המשוררת בכוח עליון המכוון את ההתרחשויות. "השמים לה' והארץ נתן לבני אדם" מתחת לשמים ארץ אהבתה. תוכן השירים עוסק במקום, בציר הזמן - מאפיין בולט ההבחנה בין העבר, הווה והעתיד לבוא, עונות השנה, שפע ומחסור, מעגל חיים, תקשורת, האדם וסביבתו, אורח חיים מצבים שונים בקיום האנושי והנפשי, רגשות, שמחה ועצב, כמיהה וגעגועים, קשרים ואהבה.

קבלה רוחנית

הבית מסמל עבורה משפחה ישראלית, שושלת האדם שדר בו שזורים זה בזה. הבית הוא שלמותו כבסיס לקיום האנושי, למשפחה ילדים ונכדים, לאיחוד. שבתות וחגים, משפחה השומרת על המסורת היהודית, השולחן מסמל את הנתינה והקבלה הרוחנית. מהבית נשקפת דמותה של המשוררת, "אם הבנים שמחה, עורכת את השולחן ליום השבת, ובני המשפחה יושבים סביב השולחן. יש חשיבות שהמשוררת כותבת על השבת, להזכיר את יהדותה. "קידוש" (עמוד 87), השבת - זהות היהודית, מימוש יהדותנו, להעביר אותה הלאה ולדורות הבאים. קידוש: הוא סמל לשתי מתנות שהנחיל העם היהודי לאנושות, "האמונה במציאות הבורא, "ואת היות בני האדם שווים", כי כך נבראנו. בתחילת הספר לפיד כותבת על עץ השדה. "נולדתי ביער עצי ערמון ואלון/, "עם בו היורה/ריח טחב וניחוח פטריות היער/אז -נזכרת באוכמניות / בפרחים, בעצים ובצלילים/ אך לא בבני האדם/". עם סיום הספר כותבת, עץ הזית (עמ' 92) "שתלתי שתיל/צמח לעץ/הצמחתי שורשים/של חלוצה/ ארצי בילדי.השיר מבטא את החיבור לשורשיה היהודיים, שימור חיים, משפחה, תרבות ואנשים, ארץ ושמים, ירושלים וארץ ישראל. המשוררת עולה לארץ ישראל עם הוריה, ד"ר אלכסנדר וחוה כגן, ויעקב אחיה. עם כל הקשיים להיקלט בארץ כעולים חדשים, חדורה בה אהבה גדולה לארץ ישראל. החזון שמתגשם, עלייה לארץ ישראל, "אנוכי מביאך אל ארץ טובה, ארץ זית שמן". עץ השדה משול לאדם המכה שורשים באדמה ונותן פריו, בכל מקום וכל עת.

אווירה מיוחדת

עץ הזית תופס מקום נכבד בשירתה, ומסמל שורשיות, הקשר עם ארץ ישראל והקרקע. המשוררת שתלה בגינת הבית עץ זית אשר הכה שורשים ונתן פריו. הוא מהווה בשבילה סמל לשלום בעולם. זית במורשת ישראל, ואחד משבעת המינים. סיפור היונה - נח שלח עם סיום המבול את היונה והיונה שבה ובפיה עלי של זית. זה אומר שהגיע הזמן לכונן חיים חדשים, העלייה לארץ ישראל של מרים לפיד היא כדי לכונן חיים חדשים. ישראל נקראה על שמו של הזית, "ארץ זבת חלב ודבש". אור הנר הטבול בשמן זית אורו היפה ביותר הוא סמל לאווירה מיוחדת של שבת וחגי ישראל עץ הזית זוכה לתפוס גם מקום ראשון בתנ"ך. ביכורי המקדש בירושלים, "קומו נעלה ציון, בית ה' אלוהינו". המשוררת ומשפחתה עלו לארץ ישראל והתיישבו בקריית עמל, בלבה חלמה על ירושלים ובבוא העת המשפחה התיישבה בירושלים, עיר ציון, עיר שלם. המשוררת הגשימה חלומה. היא חושפת כמיהתה לחיים שקטים נעימים וטובים ללא כל סבל וללמוד לחיות במציאות העכשווית, להפיק את הטוב והקיים. נוסקת לחופש. שפת ילדותה של המשוררת לא נעלמה, כאן בארץ היא רוכשת מיומנות ושפה אחרת (עמ' 32). העולם שהיה ואיננו השאיר חותמו לעתיד לבוא (עמוד 74). היא מוקירה את ההווה וצופה לעתיד טוב. אחרי האובדן, עזיבת מקום הולדתה, עלייה לארץ, קשיי הסתגלות, השתקעות, שפה חדשה, בנית בית וחיים חדשים וצמיחה. משם ומכאן היא מקיצה לבוקר חדש, ממשיכה לשיר, לצחוק, לשמוח ולרקוד ליהנות מבני משפחתה ומזיו החמה עד לחוף מבטחים.