בספרו "בתוקף המציאות", בהוצאת מכון ואן ליר, טוען פרופסור יהושפט הרכבי: "דיכויו של מרד בר כוכבא חולל את הפורענות הלאומית, המדינית-צבאית החמורה ביותר בתולדותינו. פורענות שהייתה גדולה יותר מחורבן בית ראשון ובית שני...".
ניתן לא להסכים עם קביעת פרופ' יהושפט הרכבי. אך כשמביאים בשיעור היסטוריה הערכות על המרד, משום מה הערכה זו של יהושפט הרכבי נעדרת מכל ספר לימוד המוגש לתלמידי ישראל. מצער, שמעלימים מתלמידי ישראל חוות דעת של היסטוריון, כשניתן להעמיד מולו את גישתו ההיסטורית של פרופ'
יגאל ידין ורבים אחרים השוללים שלילה מוחלטת את גישת יהושפט הרכבי.
היד המכוונת למשיחיות חסרת מעצורים אינה מוצאת עניין במובאה זו מספרו של יהושפט הרכבי, לכן מוטב שהיא לא תובא לכלל דיון בשיעור היסטוריה, שיעור שיועדו לו יעדים משיחיים, אליהם חייבים להגיע.
למרבה הצער, גם הציונות המדינית הייתה זקוקה לגיבורים, כך מצאה את בר כוכבא כמי שחייבים לתת לו מקום חשוב בפנתאון הגיבורים המתחדש, על כן ל"ג בעומר ודמותו של בר כוכבא ניצבים במרכזו של יום אותו חוגגים חילונים ודתיים.
סיפורי גיבורים יהודים קדומים לוחמים, המוכנים להקריב את חייהם, הפכו למין מקדם מלהיב ותזזי אשר מוצא ביטוי בישוב היהודי המתחדש בארץ מאז ימי העלייה הראשונה. בשנים האחרונות הוא מוצא מקום של כבוד בספרי הלימוד תוך טיפוח ההילה המשיחית.
מחיר דמים
מונח בפני גיליון של עיתון "
מקור ראשון" מיום 20.6.2019, ובו מאמר של איש גוש-עציון, יוחנן בן יעקב (גילוי נאות מפקח על עבודתי החינוכית בהוראה במשך שש שנים בשנים 1994-2000). - לדעתו, "... במערכה על קיום עם ישראל ניצחו רבי עקיבא ובר כוכבא ולוחמיהם את האימפריה הרומית". אישית, כואב לי לקרוא את התייחסותו למחיר הדמים: "אמנם שילמנו מחיר כבד מנשוא, אך הצלנו את קיומנו הלאומי... מאפר השריפה צמחה תרבות יהודית עשירה".
מצער, שבקלות רבה מתייחס איש החינוך, יוחנן בן יעקב, שהוא בוודאי הומניסט, למחיר הדמים היקר ששילמו מאות אלפי יהודים במה שנראה לי תופעה בריונית של מנהיג והרפתקן, אשר העמיד בסכנה את עצם קיומו של עם ישראל הקדמון באותו מהלך טירופי שיזם.
כואב לקרוא את ההסבר המוגש לתלמידינו השאוב מהתלמוד, שרבים מהחללים הם קורבן של התנהגות לא מוסרית ולא של תבוסה צבאית. קוטביות מדהימה נפרסת לפנינו בין איך, שאנחנו מציגים בפני תלמידינו את בר כוכבא בספרי הלימוד, במיוחד בשנים האחרונות, ובין הדמות של בר כוזיבא העולה מהמקורות.
מהתל בפנינו שר ההיסטוריה, שדווקא חוגים דתיים-לאומיים וחרדים, המדגישים את המחויבות של קבלת מרות גדולי תורה, ואף דורשים לסור למשמעת מועצות חכמים - הם אלה שמהללים
ומשבחים את בר כוכבא, שפעל בניגוד לדעת הרוב המכריע והמוחלט בסנהדרין, בניגוד לרוב המוחלט של גדולי תורה בדורו, וכתוצאה מהמהלך שנקט מצאו מותם כחצי מיליון יהודים, ונזרע הרס וחורבן ברחבי ארץ ישראל.
מן הראוי שספרי הלימוד, המוגשים לתלמידינו יחדדו את המחלוקת ויעמידו את האתגר של התמודדות עם המחלוקת ולא יסתפקו רק בשירת הלל לבר כוכבא, שבעיני הוא בר כוזיבא. למרבה הצער, גם הציבור החילוני חוטא באידאליזציה הסוגדת לדמותו של בר כוכבא ללא כל קשר לאיך שהדמות מוצגת במקורות המשנאיים והתלמודיים.
רוב מכריע
צר לי שאינני מוצא בספרי הלימוד בשנים האחרונות את המובאה ממדרש בראשית ס"ד המתבקשת להיות נוכחת בספרי הלימוד. מדרש המגולל בפנינו את סיפור הכינוס בבקעת בית רימון, בה הוצגה הדרישה למרד נגד האימפריה הרומית. מדוע אין התלמידים שלנו נפגשים עם קולו התקיף של רבי יוחנן בן חנניה, תלמיד של
רבי יוחנן בן זכאי, התובע להמשיך בקו פרגמטי של רוב חכמי ישראל, המתנגדים למרד ובאמתחתו שלל נימוקים נגד המרד, ומצביע על המסוכנות בקו של רבי עקיבא ושל בר כוכבא.
חשוב, שנעצב במערכת החינוך תלמיד חושב, המקבל את כל שלל הטיעונים, במיוחד שאלו טיעוני רוב מכריע בסנהדרין. אנחנו זקוקים לתלמיד העורך מפגש חי עם רגעים משמעותיים בהיסטוריה היהודית, תלמיד קשוב לכל קשת הדעות. כך נעצב תלמיד חושב ולא תלמיד המשנן חומר לימוד המוגש לו באופן סלקטיבי.
חשוב, שהתלמידים יהיו מודעים לעובדה שרוב חכמי ישראל דיברו בקו של רבן יוחנן בן זכאי מאז שנת 70 לספירה. הרוב המכריע בסנהדרין הקפיד לאמצו במשך 60 שנה עד פרוץ המרד בשנת 132 לספירה.
מצערת האמירה בתלמוד הירושלמי בברכות ב' ה' עמ' א' וגם במדרש איכה א' ט"ז, המדגישים את הביטוי
"נולד מלך המשיח - בר כוכבא". כואבת ההתמכרות לסם משיחי שהביא לתוצאות הרות אסון בשנים 135-132 לספירה, התמכרות העולה באופן מבהיל מספרי ההיסטוריה שלנו בשנת 2020 לספירה.
אני ער לעובדה, שהמרד פרץ כתגובה לקלגסות רומית, כתגובה לעריצות וגזרות שמד. אבל אינני רוצה להלעיט את ילדי, נכדי וניני בחומרי לימוד, שבשנים האחרונות פלסו להם דרך אל ספרי הלימוד של ילדינו, המספרים על גבורה על אנושית של בר כוכבא, המוציא מפיו אש, מקבל לידיו בליסטראות שירו רומאים וזורקן חזרה ואף זורע הרג במחנה הרומאי. זאת בוודאי תוך הסתמכות על הכתוב בהרחבה בתלמוד הירושלמי, תענית פ"ד.
ויכוח נוקב
אינני רוצה לחנך דור על חומרי לימוד, השאובים מספרי לימוד, המתארים מבחני אומץ, שערך בר כוכבא לחייליו, שנדרשו לקטוע אצבע - מבחן שהומר ביכולת לכרות עץ ארז ובנכונות להוציא להורג. כך מציגים לילד, החובש את ספסל הלימודים, דמות להזדהות - יהודי לוחם, זקוף קומה, שאינו נרתע מכל סכנה.
אינני מבין לאן נעלמה האמירה של
רבי יוחנן בן-תורתא האומר לרבי עקיבא - "עקיבא יעלו עשבים בלחייך ועדיין בן דוד איננו בא" (איכה רבא ב'). אינני מוכן להשלים עם האידאליזציה בספרי הלימוד בשנת 2020, שמעלימה מתלמידי ישראל ויכוח נוקב - האם לצאת למלחמה בשנת 132 לספירה או לא לצאת.
אחרי שלוש שנות מלחמה אנחנו מוצאים עדות מזוויעה על קטל המוני של מאות אלפי יהודים. עדות לכך ניתנה ביבמות ס"ב, ע"ב. אודה, שמצד אחד אני מתייחס בכאב רב למאות האלפים שכיסו בדמם את אדמת ארץ ישראל, אך קשה לי האפולוגטיקה ב"יבמות", בה נקבע, שתוצאה איומה זו נובעת מחינוך לקוי של תלמידי רבי עקיבא הלוחמים, "שלא נהגו כבוד זה לזה".
קביעה זו צריכה לעבור שיפוט של התלמיד, החובש את ספסל הלימודים. התלמיד הוא זה שיחליט האם הנהגה כושלת שהתפתתה למשיחיות שקר אשמה בתבוסה המכאיבה וברצח האיום של מאות אלפי יהודים, או כל האשמה היא על "שלא נהגו כבוד זה לזה".
אני חש, שספרי ההיסטריה בשנים האחרונות עלו על שרטון של משיחיות משקרת, המכתיבה סיסמאות של פטריוטיות ו"זקיפות קומה לאומית" ואינה מגישה לתלמיד טקסט לימודי מאתגר, המעורר את התלמיד לדיון ולבחינת שלל המרכיבים של מרד בר כוכבא והאסון הלאומי שפקד אותנו בשנת 135 לספירה.
