1. בתי הספר. מישהו יודע מי לומד, מתי, היכן ואיך?את ה"תוכנית לפתיחת בתי הספר" אפשר להכניס למוספי סוף השבוע של העיתונים בבחינת סודוקו קשה ביותר. אי-אפשר להחזיר את המשק לפעילות כל עוד בתי הספר מושבתים, ולימודים לסירוגין בשעות בלתי סדירות ובימים בלתי קבועים לא נותנים דבר - ודאי שלא מבחינה לימודית וחינוכית. תוסיפו על כך את הבריונות של ארגון המורים, הדורש לקבל תשלום רגיל תמורת אי-עבודה ומסרב בכל תוקף ללמד יותר משבועיים נוספים ביולי - וקיבלתם ברדק מושלם. למקבלי ההחלטות זה לא ממש משנה: לרובם כבר אין ילדים בבית הספר, והם ממילא עובדים כרגיל.
2. הרכבת. עוד רכיב חיוני בחזרה לעבודה הוא תחבורה. ככלות הכל, אנשים לא ילכו ברגל קילומטרים על קילומטרים. אבל תפוסת האוטובוסים מוגבלת לפחות ממחצית הקיבולת, מוניות זה עסק יקר, נסיעות שיתופיות מוגבלות לשני אנשים. הרכבת היא הפתרון ההגיוני ביותר: הרבה אנשים יחדיו, ואפשר די בקלות לשמור על הריחוק החברתי בקרונות; הרציפים קצת יותר בעייתיים, אבל בשביל זה יש מסיכות וזמן ההמתנה לא אמור להיות ארוך מדי. אלא שמשרדי התחבורה והבריאות מתקוטטים על אופן ההפעלה, והתוצאה היא שכרגע איש אינו יודע האם ומתי ואיך ולאן תהיה רכבת. למקבלי ההחלטות זה לא ממש משנה: יש להם רכב צמוד.
3. בתי הכנסת. חשבתי לתלות שלט על בית הכנסת שלנו: חדר כושר. אז כנראה יהיה מותר לנו לחזור להתפלל בתוכו. הדבר היחיד שעודנו סגור כאילו כלום לא השתנה, הוא בתי הכנסת. נכון שיש חבורות של חוליגאנים מחללי השם שמתפרעים, אבל זו אינה סיבה לפגוע בציבור שלם. המצב הנוכחי דומה לסגירת כביש 1 בגלל חמישה פרחחים שנוסעים בו במהירות של 150 קמ"ש. תשלחו שוטרים, תטילו קנסות על העבריינים ותכניסו אותם לכלא; הפגיעה הנוכחית בכל הציבור הדתי נראית כמו אפליה או לפחות כמו אדישות. למקבלי ההחלטות זה לא ממש משנה: רובם חילוניים.
4. בתי המשפט. הנהלת בתי המשפט בוחנת קיום משמרת שנייה של דיונים (עד 18:30) וקיצור של פגרת הקיץ לשבועיים. הגיוני לחלוטין, כדי להתגבר על העומס שנוצר בשל הדיונים שלא התקיימו ולקראת העומס שיהיה בתיקי חדלות פרעון וחוזים. לשכת עורכי הדין לא ממהרת להסכים: היא עורכת סקר בין חבריה ודורשת שגם הפרקליטים בשירות המדינה יתייצבו אחרי הצהריים. הלקוחות של עורכי הדין הם שייפגעו מהדחיות והעומס - אבל למקבלי ההחלטות זה לא ממש משנה.
5. הסיוע. משרד האוצר מתגאה, בתשדיר טלוויזיוני, בכך שהמענקים וההלוואות לעצמאים מגיעים ומצילים אותם. נניח לשאלה האם הכסף באמת מגיע במהירות ונעסוק בעיקר: ההיקף והצורה. כבר הראנו כאן, שמענקים של אפילו 10,000 שקל בחודש, מספיקים בקושי כדי לממן שכירות, ארנונה והוצאות מימון - ולא פרנסה מינימלית. ואילו כאשר מדובר בהלוואות, הרי שצריך יהיה לפרוע אותן - ומהיכן יבוא הכסף אחרי חודשים ארוכים של פעילות משותקת או חלקית? וזה לא שאין מהיכן לממן מענקים של ממש; אמרתי שוב ושוב שאפשר להדפיס (כי אין אינפלציה), למכור מט"ח (כי היתרות ענקיות), להנפיק אג"ח לעשרות שנים (כי בעתיד יהיה יותר טוב). למקבלי ההחלטות זה לא ממש משנה: המשכורת שלהם נכנסת במלואה והמגזר הפרטי מחכה להם.
6. המדחומים. השבוע הראינו שאין כל ערך למדחומים שבכניסה למרכזים מסחריים וחנויות גדולות, כי כולם ללא יוצא מן הכלל מזייפים כלפי מטה בממוצע בשתי מעלות - מה שאומר שהם לא יאתרו אף חולה קורונה (ראו קישור משמאל). משרד הבריאות אמר שזה עסק של משרד הכלכלה, שאמר שזה עסק של משרד הבריאות. ובינתיים, כולנו מצויים בסיכון משום שאיש לא חשב לרגע שצריך לקבוע כללים אחידים ובדוקים לייבוא המדחומים ולשימוש בהם. למקבלי ההחלטות זה לא ממש משנה: הם ממילא לא נכנסים למקומות כאלה.
7. המסיכות. מזג האוויר מתחיל להתחמם, ועטיית המסיכות במרחב הציבורי הופכת להיות מעיקה; בקרוב היא תהיה בלתי נסבלת בגלל המחנק, החום והזיעה. זה יוביל לאחת משתי תוצאות רעות: או שאנשים ייצאו מהבית כמה שפחות, או שייצאו בלי מסיכות; אני מהמר על האפשרות השנייה. ההיגיון אומר, שצריך להיערך לכך - ואולי לקבוע שחובת המסיכה תהיה כאשר נמצאים 15 דקות ומעלה בציבור ספציפי, ולא בכל הליכה ברחוב. למקבלי ההחלטות זה לא ממש משנה: הם ממילא לא הולכים ברחוב.
8. החופים. שלא יהיה ספק: בסוף השבוע הקרוב חופי הארץ יתמלאו באלפי ואולי רבבות נופשים, שיידחסו לתוך שטחים קטנים ויוותרו על המסיכות. וזוהי רק ההתחלה, עם הקיץ שעומד בפתח. ברור לכולם שזה יקרה וברורות לכולם הסכנות הכרוכות בכך, אך דומה שאיש אינו עושה דבר. מה שצריך לעשות הוא להבהיר שתהיה אכיפה תקיפה, עם קנסות כבדים ואף הרחקה בכוח של מתקהלים. למקבלי ההחלטות זה לא ממש משנה: הם ממילא לא הולכים לים.
9. הממשלה. המשק על סף המשבר החמור ביותר מאז שנות הצנע, מאות אלפים חוששים למקומות עבודתם, רבבות עסקים אינם יודעים כיצד יגרמו את החודש - ו-36 שרים יושבעו הערב (14.5.20). אני לא חושב שאי פעם בתולדות המדינה היה כזה מפגן של אטימות וניתוק מצד ראשיה כלפי תושביה. וזה מה שהכי ברור שלא משנה למקבלי ההחלטות: הם לא רואים אותנו ממטר. התוצאה המתבקשת היא, שגם אנחנו לא נראה ממטר את ההנחיות שלהם - במיוחד כאשר הן כל כך אבסורדיות כמו הדוגמאות שהבאנו כאן.
