100 פעמים מופיעה המילה שוויון על הטיותיה בפסק דין של ביתה משפט העליון, אשר ביטל את הוראות משרד התרבות להעדיף תקציבית אמנים אשר מתבקשים ומוכנים להופיע ביהודה ושומרון.
100 פעמים הזכיר בית המשפט את המלה שוויון. בכל הפעמים האלה פספסו השופטים את המשמעות האמתית של ערך השוויון, הערך המחייב כי לכל תושב במדינה, תהיה הזדמנות להיות חלק ממגוון אירועי התרבות, בסמוך יחסית למקום מגוריו. עקרון המופר באורח בוטה על-ידי אמנים המסרבים להופיע בשטחי יו"ש.
עם 59 עמודים ו-100 פעמים "שוויון", השחיתו שופטי בית המשפט העליון של מדינת ישראל את זמנם ואת ממוננו, ולא ראיתי איש מהם המנסה להגן בעדיפות הראשונה ולפני הכל על זכויות השוויון שיש לצרכני התרבות, בכל פינה בארץ, שהיא היא מוקד בעיית השוויון כאן.
מדוע אנו מממנים תרבות
כספי התרבות אינם הכסף של השרה רגב או של כל שרה/שר אחרים. הכסף הוא של מדינת ישראל, של עם ישראל. ומדוע אנו מוציאים את הכסף הזה? האם על-מנת שתהיה משכורת לאומנים? לשחקנים? האם הערך המוגן באמצעות תקציב הבריאות הוא משכורות לרופאים? לא ולא.
משכורת הרופא/ה היא לא המטרה, היא אמצעי, אמצעי לשמור על בריאות הציבור, משכורת המורה אינה מטרה, היא אמצעי, אמצעי להעניק חינוך לילידינו, גם תקציבי התרבות האמנות אינם מטרה, הם אמצעי, אמצעי להעניק את שירותי התרבות המגוונים בכל מקום בו הם נדרשים, וניתן פיזית לקיים אותם.
המדינה לא תומכת באלי יצפאן או בגילה אלמגור או בתיאטרון גשר. המדינה תומכת במועלם וגורביץ, מהנדס חשמל ומוסכניק, מקריית שמונה באר שבע או אריאל, אשר יוצאים בערב, נוסעים חצי שעה וסופגים מנה של תרבות אשר מדינה ראויה, חייבת לספק להם, וללא עזרת המדינה היא לא תסופק.
מי שמפר את עיקרון השוויון הם האמנים
אנו נוטים לפרש את חוקי היסוד כאילו הם מחייבים את רשויות השלטון בלבד. בואו נביט בסעיפי עקרונות היסוד והמטרה של חוק יסוד:
כבוד האדם וחירותו: זכויות היסוד של האדם בישראל מושתתות על ההכרה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן-חורין, והן יכובדו ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל. חוק-יסוד זה, מטרתו להגן על כבוד האדם וחירותו, כדי לעגן בחוק-יסוד את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
אין פוגעים בחייו, בגופו, או בכבודו של אדם באשר הוא אדם.
בשום מקום לא מבדיל החוק בין חובת המדינה לשמור על כבוד האדם, לבין החובה החלה על כל אחת ואחד מאתנו לשמור על כבוד האדם. המילה שוויון אומנם לא מופיעה בחוק, אך הפרשנות המקובלת היא שערך השוויון הוא ערך מוגן על-פי "שיטתנו" כפי שבאה לידי ביטוי החוקים, בחוקי היסוד, ובפסיקות לאורם. על אחת כמה וכמה חייבים לשמור על ערך השוויון, גורמים הסמוכים של שולחנה של המדינה, כמו אותם אמנים ומוסדות תרבות.
ומה מביא את המדינה לפגוע בערך השוויון, ולהפלות אותם אמנים לרעה? התשובה היא פשוטה מאד. מדינת ישראל לא אמורה לשמור על פרנסת האמנים. היא שומרת כאמור על זכותם של תושבי המדינה לקבל תרבות. ואם כאשר המדינה שוקדת על זכויות הציבור במוקד הערך המוגן, וכתוצאה מכך פוגעת בערך מוגן אחר, הדיון האמתי נסוב על האיזון בין הערכים האלה - מה שלא נראה כלל מפסק הדין.
בקבלת תמיכה הופכים אמנים ליד הארוכה של מדיניות ה"כיבוש"
הייתי מבין אם אמנים ישרים היו אומרים למדינה ולעצמם: בשל המחלוקת העמוקה עם הממשלה, "אינני רוצה לקבל תקציבים מן המדינה, אני אשיג את המימון בכוחותיי, ואיאבק לקבל במה בכל פינה בארץ, כולל ביו"ש על-מנת להוציא את
חופש הביטוי שלי מן הכוח אל הפועל".
"אני אופיע באריאל אפילו מול אולם ריק, אפילו במגרש הספורט אם לא יהיה לי כסף לתיאטרון העירוני, על-מנת לומר למתיישבים מה אני חושב על המפעל המנשל שהם נוטלים בו חלק".
אבל האמנים הפוך עושים הפוך. מחד הם מושיטים ידם לקבל עוד ועוד סטיפות מאוצר המדינה, אותה מדינה "מנשלת" ו"כובשת", ומאידך הם מפלים לרעה אזורים ומגזרים שלמים והם עושים זאת דווקא במקומות שבהם הכי דרושה אותה תרבות לעומתית שהם מייצגים.
ולכל הדברים הפשוטים האלה אין ביטוי בפסק הדין
מה אני אומר לכם שופטי העליון, הפסקתי להתאכזב מכם, אין לי כבר ציפיות. אתם הולכים סחור סחור סביב המוקד, שופכים עוד ועוד מילים על נושאים שוליים, ואילו על הפיל שבחדר אינכם מדברים, על זכות השוויון המופרת של אזרחי המדינה החיים ביו"ש ועל חובתה של הממשלה לפעול באמצעים המוגבלים שיש בידה על-מנת לצמצם את הפגיעה בשוויון.
לעיתים מניעת אי-שוויון יוצרת אי-שוויון אחר
למדינה אסור להפעיל כל סנקציה אי-שוויונית שתחפוץ נגד האמנים אשר יוזמים אי-שוויון דוחה ומקומם ופוגעים בכך במוקד הערך שהמימון הזה מגן עליו. אך ודאי מותר לה, היא אפילו חייבת, להפעיל סנקציה אי-שוויונית, ובלבד שהיא עומדת בתנאי פסקת ההגברה של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
פסקת ההגבלה מוזכרת בפסק הדין, אך האזכור שלה מפוקשש ממטולה עד אילת ומהים עד הירדן. כאשר רשות ממלכתית מפרה חוק יסוד מול ואקום ודאי שהיא תיכשל במבחני פסקת ההגבלה, אך כאשר מדינה מפרה חוק יסוד על-מנת לאזן הפרה אחרת של אותו חוק יסוד, אז ורק אז מתחילה השקלא וטריא. האם חצינו קווים אדומים ביחס לערכי מדינת ישראל? האם התכלית היא ראויה? האם פעלנו מעבר לנדרש (לצורך הגשמת התכלית)?
לו הדיון היה נסוב על רצון המדינה לתקן באמצעים כלכליים את אין השוויון החוצפני המאולץ על-ידי אומנים אשר המדינה תומכת בהם כלכלית, אז היו נשאלות השאלות האמתיות והן האם יש דרכים אחרות, שאינן כלכליות, לתקן את אי-השוויון המוכתב על-ידי האמנים, ואם אין כאלה (כי כל פגיעה אחר תהיה חמורה מפגיעה כלכלית), קרוב לוודאי שהפגיעה הכלכלית היא על כן חיונית, ואז אנו עוברים לשאלה הבאה והיא האם שיעור ה"קנס" או ה"פרס" שנקבע חורג מכל גדר או שמא הוא במנעד ההחלטות של הממשלה? כואב הלב, ממש כואב הלב. לא לילד הזה התפללנו.
איפה המדינה
לא ראיתי את כתבי הטענות של המדינה (המשיבה), אבל למקרא פסק הדין, נראה לי שאת העץ הקלוקל הזה נטעה המדינה שהגישה לבית המשפט ניירות של חנות מכולת ולא ניירות של התנגשות ערכים, בין זכותם הבלתי ניתנת לערעור של כל אזרחי המדינה לקבל תרבות שוויונית, אל מול הזכות של האמנים לקבל הקצבות באורח שוויוני.
ומה שיצרה המדינה בבית המשפט זה ערימת מספרים, ואמירות אבל ואקום חוקתי מובהק ושקרי העומד לכאורה מול זכות השוויון של האמנים - וכמובן שמול הואקום המלאכותי הזה, המוצג על-ידי מי שאמור להגן על האינטרסים של הציבור, זכות היסוד של הציבור נופלת. הפרקליט שלנו, של הציבור, לא מכוון כלל למטרה, אז כיצד יקלע? לו הפרקליט האישי שלי היה "מייצג" אותי כך הייתי מפטר אותו מזמן.
