שבת, 9:00, קצרין, רמת הגולן. כעשרים יהודים מתאספים מול בית המדרש ע"ש ר' אלעזר הקפר. המקום ידוע גם בשם "קהילת קול ברמה".
חם מאוד בחוץ. הרחבה מול בית הכנסת מציעה צל מועט לאלו העומדים בה. המתפללים משתדלים שלא לעמוד בשמש, תוך שמירה על ריחוק של שני מטרים זה מזה. בימי-קיץ כתיקונם, הקהל נהנה ממיזוג אוויר ומקרבה חברתית מחממת-לב. אולם כעת, מצייתים להוראות משרד הבריאות: מתפללים בחוץ, תחת קרני השמש הקופחות, ושומרים מרחק איש מחברו. וזה לא דבר טבעי כאן: קהילת קול ברמה ידועה כמשפחה אחת גדולה של חברים המסורים מאוד זה לזה. שמחים בשמחת הכלל, זמינים ומוכנים לסייע לכל דורש בכל תחום, באמת משפחה אחת גדולה, חמה ואוהבת. הצורך לשמור על ריחוק חברתי הוא ההפך הגמור להתנהלות הטבעית של קהילת קצרין.
אל התפילה לא באים בבגד-ים או במכנסיים קצרים. "היכון לקראת א-לוקיך, ישראל" (עמוס ד'). כולם לבושים בצורה מכובדת, עטופים טליתות, וזה שחם ושמזיעים בכלל לא מהווה שיקול. גם המסכות על הפנים אינן תורמות להרגשה הטובה, אך מבין כל המתפללים העומדים בחצר, לא תמצאו אפילו אחד שמפר את ההנחיות. גבאי הקהילה אומנם הודיעו שההשתתפות במנין כרוכה בקיום ההוראות ובעטיית מסכה, אך בכל מקרה איש לא מעלה בדעתו כאן שלא לעשות כפי שנצטוונו על-ידי רשויות הבריאות. כאן, או בכל מקום אחר.
ומה חושבים האנשים על המצב? "זה מגוחך שפותחים בתי ספר וגנים ופעוטונים, אנשים עומדים בצפיפות בתחנות האוטובוסים, הולכים למכוני כושר ויוצאים לבלות בחיק הטבע, אבל את בתי כנסת משאירים עדיין סגורים", אומר לי אחד המתפללים בדרכנו הביתה. "אבל אלו הן ההנחיות. לא אישרו את פתיחת בתי הכנסת, אז אנחנו ממשיכים להתפלל בחצר. וכך זה יהיה עד שיאמרו לנו אחרת".
משמעת וערבות הדדית, אלו הן מילות הקוד של הקהילה הקצרינאית. זהו קהל אקדמאי, אנשי חינוך, כולם יוצאי צבא ששירתו את המדינה בנאמנות, וממשיכים לעשות מילואים מתוך אמונה שמדינת ישראל היא התגשמות "אתחלתא דגאולה". והכלל "ואהבת לרעך כמוך" הוא דבר מחייב כאן, לא סתם סיסמה, ולכן לא מעלה איש בדעתו לעשות איזה שהוא מעשה אשר יסכן את בריאות הזולת. זה הרבה מעבר לקיום צו התורה; זה אורח חיים מתוך הכרה ברורה שכך צריך אדם להתנהג. האידאולוגיה כאן היא: עם ישראל, ארץ ישראל, על-פי תורת ישראל ובדרך אהבת ישראל. זהו.
שבת, 9:30, מדינת תל אביב
חופי הים הולכים ומתמלאים. מאות האנשים שכבר כאן יהפכו בקרוב לאלפים. חם לכולם, לכן הם מסירים מעליהם כל שכבה מיותרת ומקווים שיוקל להם. בחורים צעירים משחקים במטקות, רגליהם טובלות במים. צעירות פורסות שמיכות על החוף, מורחות קרם שיזוף ומתכוננות לאמבטית שמש.
ילדים משחקים ליד הוריהם, וגם מתרוצצים הלוך ושוב על החוף. הים עצמו הולך ומתמלא רוחצים. ההנחיות קובעות, לפי שעה, איסור התקהלות. ההנחיות מחייבות עטיית מסכות. ההנחיות מחייבות שמירה על ריחוק שני מטרים בן אדם לאדם.
ההנחיות לא מעניינות כאן את אף אחד. חופי תל אביב הם ההתגלמות בפועל של דברי ההגדה של פסח: "כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים..." כולנו יודעים יותר טוב ממשרד הבריאות מה טוב ומה לא טוב, מה בריא ומה לא בריא, מה מסוכן ומה לא מסוכן. כולנו בטוחים שההנחיות לריחוק חברתי ולשימוש במסכות הן שטויות, כללים שעבר זמנם, ולכן אנחנו יכולים לעשות דין לעצמנו ולהפר את ההוראות. למי בכלל אכפת... לכן כולם כאן מתגודדים יחדיו, לא שומרים על ריחוק, לא שומרים על ההנחיות. ובין חוף יפו לחופי הילטון לא תמצאו אפילו מסיכה אחת על פני החוגגים.
ושיהיה ברור: כשחרדים מתקהלים מתוך אמונה אדוקה שצריך להתפלל במנין - הם פושעים וחוליגנים חשוכים. אבל כשאנחנו מתקהלים בחוף הים או בכל מקום אחר כדי לחגוג וליהנות מהחיים שלנו - זה כמובן בסדר. כי להתפלל במנין זה אורח-חיים מיותר וטיפשי שאסור להסתכן עבורו, אבל, למשל, לעסוק בספורט הגלישה על גלי-הים זה משהו חיוני שאי-אפשר בלעדיו. זה בסיס לחיים. זה משהו שחסר בנשמה. ועבור 'מצרך היסוד הזה' מותר להתחמק אל הים, להפר את הכללים ואת ההנחיות. מותר גם לכעוס על משרד הבריאות שאסר על העיסוק בספורט . עיינו "גולשים זועמים: האיסור לגלוש מזיק לנו", חדשות ynet, 18 באפריל 2020. האידאולגיה כאן היא: אני ואפסי עוד. אכול ושתה כי מחר נמות, ושילך העולם לעזאזל.
