1. מבוא
אומרים כי למטבע ישנם שני צדדים. להיסטוריה המתממשת כנגד עינינו צד אחד. אך דני כדרכו, גם כאן, מפתיע במקוריות שבדבריו. תרצו, בכל כתביו. ליצור כאן פנטזיה היסטורית רחבת יריעה, בחלקה אפוקליפטית, כמסר חשוב עתידי, הנובע כלקח מסבלות עם ישראל לאורך הדורות בגלות.
זו מעין פנטזיה ההופכת את ההיסטוריה. כמו יוצרת לה צד שני אפל במהותו, כאשר הכוונה להאיר אותו כמו היה הוא קם לתחייה ומתממש בהיפוכו מול עינינו, בצבעים חיים ולוהטים. לא עוד רומל ההיסטורי המובס באל עלמין אלא רומל המנצח ומונטגומרי המובס. "תוכנית מצדה על הכרמל" כמו לא קיימת. הארץ נכבשת על-ידי הצבא הגרמני (ורמאכט) ומחנה השמדה נאצי כמו מועתק ממחנות ההשמדה שבאירופה אל חפציבה, לא הרחק מנחל חדרה. שלטון הכוח מול רפיון החלש שאננות החזק מול ניסיון התמרדות החלש
1.
דני מבטא את לשד הספר במשפט יפה כשאומר: "העולם אינו אלא אוהל של קרקס, ובני האדם נוטלים חלק במופע" (עמוד 169)
2. מצאתי לנכון להביא תקציר של חלק מהעלילה כדי לסבר את עיניי הקורא במה מדובר לאחר מכן תבוא התייחסות קצרה שלי לספר לפי נושאים:
2. תקציר חלק מהעלילה
הספר פותח בשיר (לא אנתח אותו כאן). שיר מטעם איזיק טויב האמו"ר מקאלב, שאליו בהמשך מצטרף שירו של ר' נחמן מברסלב. שני שירים אלו משמשים זה בצד זה כמעין מוטיב חוזר לספר כולו וזאת נראה עוד בהמשך. ציפור יחידה במרחב העולם האין סופי. ציפור מסמלת את החופש את הדרור, והדובר, שלפי המשתמע כבול בכבלי החיים הקשים, מבקש שתמתין לו כי הדרור ניתן לו עוד מבראשית, הוא רק צריך לקחת אותו. אלא שהדרור זו הגאולה. הגאולה בעולם אי-הוודאות. הכמיהה אל הדרור ואל הגאולה לא יכולה להיות מאופקת - "מתי יהיה הדבר כבר"? אולי כהשלמה לשיר הזה בא שירו של ר' נחמן מברסלב המוצא צידוק הדין (תיאודיציה) לירידת הנשמה. היא יורדת לצורך עליה... (ואומנם כך גם נהג ר' נחמן בחייו. לפעמים היה רוקד, משתטה אפילו, כדי לעלות מעלה).
וכאן הקשר של השירים לספר; הגאולה תבוא וסמל לה הוא בניית המקדש ומילוי עיר ציון באדם. האלמנט הדתי שבשיר "מפני חטאינו גלינו מארצנו", ולכן "משום כך לא יהא זה כבר" זה מעין צידוק הדין (בדומה לצידוק הדין של רבי נחמן). אך יש בכך בהיבט מלמעלה מעין לעג לרש. גם אצל אייזיק וגם אצל ר' נחמן המציאות מראה אחרת! אנו עוד נחזור בהמשך לשירים האלו בפרוט יתר.
נציין רק שלבד מהמוטו החוזר שני השירים האלו. מתווסף מסר תפילה דתית שמקבל שלמה'לה, אשר מפענח את הנסתר בו ומעביר את הקוראים לשלב הבא כמו למשל: בשדר ראשון מגנצא 2.6.1096 או מסר שני נמירוב 10.6.1648 וכך כחוט השני לאורך אירועים שבספר.
ועתה לעלילה - אבן עזרא היה חכם ואמר "ואלו חמשת הדברים והמשכיל ידום". לכן, על-אף שרמז על הסתירות בתורה לא נידו אותו. אוריאל אקוסטה היה ישר ולא יכול היה להתכחש לאמת שבלבו לכן נודה. אך שלא כברוך שפינוזה, שבא אחריו, לא יכול היה לעמוד בקלון המנודה ונענש, הוכה, ולבסוף ירה בעצמו. וכך, מהפרט הנמצא במצב הביניים שלא להנה ולא להנה עובר המחבר לתאר את הכלל. הכלל שגם הוא במצב החידלון, מצב האין ברירה "הבריחים יוסטו בשקשוק מתכתי, ולנגד עיני הנוסעים תגלה הפלנטה האחרת". זו היציאה מן הפרט של אקוסטה העומד מול האין ברירה אל הכלל שגם הוא מול האין ברירה, אלא שבכל הנוגע לפרט המוות בא מרצון, וכאן - לכלל המוות בא באי רצון.
מכאן מעביר אותנו הדובר כשלוש מאות שבעים ושש שנים קדימה ומשקיף על הנעשה ממקום שבתו. האיש נצר לאקוסטה הוא שטפן ארהארד. יש תוכי אפור, היינו ציפור, שקורא לו בשם לייבוש. אלא שהתוכי הזה שלא כאותו ציפור דרור שבשיר הפותח (השכווי) הוא בעל תפקיד - הוא מכוון את האוטומוביל ימינה או שמאלה. סמל לגורל המתעתע באדם מאוחר יותר בקרקס לעג לרוצח יוזף מנגלה המורה ימינה שמאלה, לחיים או למוות.
כך גם הניצול הגרמני המספר את סיפורו נזכר בשיר על לילי מרלן בביצוע מרלן דיטריך סמל תרבות האומן הגרמני דאז. ועתה הוא אומר כניצול: " ... מסרו עדויות בשבחי וכפשע היה בייני לבין קבלת אות חסיד אומות העולם, תואר שהייתי כמובן משליך לאסלה בשמחה". אך דני מראה כאן בצחוק מר "פעם נאצי תמיד נאצי". הוא שמח לקבל תצלום נאה של סצנה טיפוסית והוא קורא לזמנים "מן הימים הטובים" "... נחילי יהודונים נשפכים אל הרציף...."
הלעג לרש הוא שאותו לייבוש, קרי שטפן, אומר: "בזכותנו, אפוא בזכות הסלקציה שלנו, הביסו יהודוני פלשתינה (מתכוון לשארית הפליטה) את אויביהם, פעם אחר פעם, ובזכותנו יביסו אותם תמיד". כאילו הייתה צריכה להיות שואה כדי שמדינת ישראל תקום. השיגיון הנאצי האכזר ההופך מציאות אכזרית, אפלה תהומית, להפקה כביכול של אור קודש על-ידי שרידים מוזלמנים שניצלו, בשל איכותם וייחודם לעומת אחיהם החלשים שהלכו למשרפות.
שוב חוזר אחורה בזמן ל-1933 זמן עליית היטלר לשלטון. טרם מלחמת העולם השנייה. כאן מתחיל מעין סיפור פנימי, בתוך סיפור המסגרת, שפתח את הספר. כאן אנו פוגשים באדון הרמן שטיגליץ, בנו של אדולף יוהאן שיטיגליץ, שהיה איש צבא עטור בצלב הברזל, אמו מגדה יוהאנה שטיגליץ וסבו הוא ר' אברהם גיגר מעין בית אב לשושלת הזו. לאחר שכל הדור ההוא עבר מן העולם מוצא לו הרמן שטיגליץ חבר ורע את האדון שטפן ארהארד (תרצו לייבוש) שכיהן כהגמון דה פקטו של פרנקפורט והוא מצאצאיו של היהודי השנוי במחלוקת אוריאל אקוסטה. הרמן ושטפן מתחברים ויוצאים יחדיו עם התוכי מסוג ז'אקו בשם לייבוש, למסע מסתורי, אפוקליפטי הייתי אומר, בעקבות כתובת שנכתבה לפני שנים רבות המדברת על אירוע עתידי בשלהי שנות החמישים (הם להזכיר בשנת 33 כשהפיהרר עלה לשלטון). שטפן מדבר על כתובות דומות שנמצאו במרתפי הוותיקן ברומא. כתובת זו שהוא פורס מול עיניו של הרמן היא מלפני 500 שנה וכתוב בה "פלוגה א' 1950, גדוד 13, גולני, 6.5.1951".
המסע ימשך על פני אירופה עד אשר יסתיים בישראל. בין היתר ידובר על מלון שמשפחת שטיגליץ תמכור ותבטל מידית את המכירה ואחרי שנים יבוא הנכד שאול לדרוש את החזקה החוקית שיש לו על המלון. ואת היתר יקראו הקוראים בעצמם.
עתה הוא משאיר את שני החברה האלו במקומם וממשיך לתיאור הנעשה בגטו תל אביב בדצמבר 1942. כאן מציג בפנינו דמויות חדשות. לילית בת הגטו ושלמה'לה אף הוא בן הגטו. הוא דתי שסופח לעבודה במפעל תחמושת של הגרמנים כמובן. דרך שתי הדמויות מתאר הסופר את ההווי ואורח החיים בגטו תל אביב. דגלי צלב קרס ברחוב ראשי למשל, הכמיהה של לילית ליצור קשר החוצה לראות נוף, מתברר שגטו כזה יש גם בחיפה ולאחרונה מחנה ריכוז חדש בחפצי בה ליד חדרה (קרוב לים).
יפה להזכיר שהשיר הפותח את הספר על השכווי מופיע שוב כאן כסמל לגלות. ומחיקתו כמחיקת הגלות. האדמור מקאלב ראש בית אב למשפחת פולניצר היה שר אותו בגלות, מחק אותו כשחשב שהוא דורך על אדמתה הקדושה החופשית של א"י, אך חזר לשיר אותו כשהבין "שהייתה ארץ ישראל לגלות".
דמות חדשה מופיע על-רקע הגטו - הרב אליהו מנדל מרקוביץ מצאצאי רבי נחמן מברסלב. מנדל מתדיין עם חברי היודנראט של תל אביב לגבי משלוחי עבודות האסירים היהודים ומקנח את הפרק באכילה ושתיה על שולחן הדיונים ובדיון בענייני דיומא, כמו הצגת הדיבוק שתעלה בהבימה עם חנה רובינא וצבי רפאל. היינו דני יוצר מאין אנלוגיה בין הסממנים האומנותיים שהיו בגטאות של מלחמת העולם השנייה כמו תיאטרון, ציור תזמורת וכו, לבין אמצעים ומופעים אמנותיים גם בגטו של חפציבה. בא"י היודנראט נשאר אותו טיפוס, והשינוי הוא סביבתי.
עתה הוא שוב חוזר שנים רבות בזמן אל מגנצא שלל 1096 מסעי הצלב אבירים יהודי הקהילות בגרמניה ולאורך הריין מוזהרים על-יד אחיהם הצרפתים מההמון הפרוע צמא הדם. מסע הביזה אונס ושוד שנודע בשם "מסע הצלב של האיכרים" מסע הזוי אחר מוזכר: הוא "מסע הצלב של הילדים". הבוז והלעג ניכר בדבריו של הסופר כאשר מעמיד את הפורעים כביכול כמסכנים שתאוות השמד והרצח נלקח מהם למגינת לבם, כאשר היהודים שרפו את עצמם. כמעט אלף שנה לפני השואה. ובין החלון הימני לשער בקיר ארמונו של רותארד השני רואים את הכתובת: "פלוגה א' אוגוסט 1950, גדוד 13 גולני 6.5.1951".
עתה מתקדם בשנים אל סרנץ', הונגריה, 1761. מדובר על ראש היודנרט של גטו תל אביב האדון הרב אליהו מנדל מרקוביץ, דור חמישי לרב נחמן מברסלב. הגטו בו נמצאים גם קרל פולניצר (חיים פדני) טיבי (בנו ישראל) והבת לילית. להזכיר מיוחסים לאדמו"ר מקאלב יצחק אייזיק טויב, כאן מתוארת קירבה בין שני ענפי המשפחות הללו בין חסידי קאלב לבין צאצאי הברסלבים. הקשר בין שתי המשפחות מועבר בצורה מופלאה כמעין סיפור מעשייה ובלשון חסידית משהו. ושוב עולה השיר של השכווי שנלמד על-ידי איציק טויב הרועה לימים האדמ"ור מקלאב מול שירו של ר נחמן "על מה ולמה יורדה הנשמה". היינו שני בתי אב של אדמו"רים גדולים שיר מול שיר, האחד של איזיק וטויב מקאלב: פטליסטי - והסיבה דת ומוסר זה לא יהיה כבר בשל חטאינו. אך התקווה קיימת. השני, הברסלבי, אופטימי ומקבל את עובדות החיים בצד החיובי שלהן. הנשמה יורדת כדי לעלות. בלא ירידה לא תובן או לא תתקיים העלייה.
מכאן עוברים לשנים 1881/1982 טיסא - אסלר הונגריה: דמות חדשה עולה על דפי הספר קיש גולי, לימים פולינצר גולי. כיוון שבא מפולין ונאחז בעירה טיסא - אסלר בהונגריה, שהייתה חלק מהממלכה אוסטרו הונגריה של אותם זמנים והקיסר פרנץ יוסף משל בה. התקופה היא תקופת העלילות על היהודים והפרעות שנקראה בשם "סופות בנגב". ביד אומן מתאר דני בסיפור מרתק מקרה אנטישמי של האשמת יהודים כדוגמת שימוש יהודים בדם נוצרים לאפיית מצות. וכן הסיפור על אסתר (משאיר לקוראים, לקרוא ולהתרשם). בהמשך נמסר שמר קרול פולניצר שומע בקולו של ר הלל זלטופולסקי (המוציא והמביא לענייני ציונות) נוסע לוינה ומשם לארץ ישראל. בארץ משנה את השמות הגלותיים לשמות עבריים כמו חיים פדני (על שם פדן ארם המקראית) במקום קרל פולניצר וכו. אך ברגע שכבשו הנאצים את ישראל. הרגיש עצמו שוב בגלות והחזיר לו ולמשפחתו את השמות הגלותיים, הרי הוא שוב קרל פולינצר. הלאה מתאר את הפלנטה האחרת, היינו הגטו הישראלי קה צט חפציבה הוא קורא לו.
וחוזר לסיפור הפנימי שני הרעים הרמן וארהארד והתכי. חורשים את אירופה, איש נהנה מעינוגיו שלו. מגיעים לנמירוב, נזכרים בבוגד חמילינסקי ובגזרות תח ת"ט. הרמן מקלל את הצורר משנת 1648 וארהארד מראה כתובת בכנסיה " פלוגה א' 1955, גדוד 13, גולני, 1.11.1956.
ואכן נסוג שוב בזמן אל ימיה השחורים של היהדות ב 1648 גזרות ת"ח ת"ט שבמהלכן נרצחו עד 20,000 יהודים בידי הקוזקים בהנהגת בוגדן חמיילניצקי בפולין ואוקראינה. הקוזקים מטעים את יושבי נמירוב היהודים כאילו שהם פולנים, אך מוכים בתאוותם ומתים בביזיון. "על קיר הכנסיה ריסס מישהו כתובת בספריי ירוק" "פלוגה א' 1955, גדוד 13, גולני, 1.11.1956". היינו שוב אותה כתובת שהיא מעין נבואה אפוקליפטית; הפנקס פתוח היד רשמה ויום הנקם על-ידי המדינה שבדרך יופיע! כל דבר בעתו, כל פעולה תהיה בעתה!
בקטע זה דני כותב משפט מעניין: לגבי הנשק המחסל את הקוזקים (האגסים המתפוצצים פיסת מתכת...) "אנחנו היינו אומרים, מרסיס רימון נהרג, או מצרור של מא"ג". למשפט הזה יש משמעות כי ההסתכלות על האירוע שהתרחש בשנת 1648 היא גם מנקודת מבט של המאה העשרים, או גולני של המאה העשרים. רמז יפה וברור (משאיר לקוראים להבין למה הביא את המשפט הזה).
בהמשך עובר לשנת 1932 (שנה לפני עליית היטלר לשלטון בגרמניה). בפריז האדון הלל זלטופולסקי ומרגוט קלאוזנר
3 מארגנים את הצגת הדיבוק של הבימה בפריז. בתום ההצגה הלל זלטופולסקי
4 נורה למוות. בקטע זה שוב חוזרים שני השירים כמוטו בספר השיר של נחמן מברסלב והשיר של האדמו"ר מקאלב.
אותה הצגה הדיבור מועלת בשנת 1943 בגטו תל אביב בפני הגרמנים. מרקוביץ היודנראט הכל יכול חוזה בהצגה, נותן הוראות, מונה טרנספורטים ומתענג בביתו. שוב לעג לרש. ואולי להראות את פני אותם אנשים יהודים שמילאו תפקידי מפתח תחת מרות הנאצים ימח שמם. והנה אותו יודנראט שהיה במחנות בגרמניה מופיע גם כאן ונהנה עד כמה שאפשר ממעמדו (ואנו הרי יודעים מה פירוש היה להיות יודנראט). בהמשך חוזר להרמן ארהארד ולייבוש התוכי ושוב המוטו החוזר מתגלה על צילום של ניר. "פלוגה א' אוגוסט 1972 גדוד 13, גולני 21.10.1973".
שוב חוזר לגטו תל אביב 1942 - שלמה מקבל שדר מפענח ללילית ועתה מדובר על אומן 1768 המרד של ההיידמאקים
5 מורדים בפולנים. יהודי הכפרים נרמסים, כשלושים אלף מומתים שם, לרבות אנשים שהסתתרו בבית כנסת ולא רצו לצאת. דני מתאר בצבעים חיים את הקרבות שניטשו שם בין האולאנים
6 למשל להיידמאקים, את הטבח ביהדים, את קבורת המתים בקבר אחים על-ידי הניצולים ומסיים שוב באותה כתובת שנמצאה גם כאן "פלוגה א' אוגוסט 1972, גדוד 13, גולני. 21.10.1973".
גדוד 13 - הספרה 1 מסמלת חטיבה אחת הספרה 3 מסמלת שזה הגדוד השלישי בחטיבה אחת של גולני. הוקם ב 1948 ונקרא גם גדוד גדעון (על שם השופט גדעון בן יואש מהתנ"ך. בראשיתו תפס את גזרת בקעת בית שאן, שהייתה נחלתו של השופט גדעון. הגדוד מפואר בעשייתו ולזכותו לא מעט פעולות לטובת המדינה [
ראו ויקפדיה].
הלאה: קובנה 1905: כאן עובר דני לספר סיפור כמעט אגדי. הסגנון עובר להיות בשפת ההשכלה. הוא כותב את קורותיו של אדם בשם שמחה יוסף פערעלברג שריח נשים לא עולה באפו אך כדי להימלט משרות צבאי הוא מוכן אפילו למכור את נשמתו. הוא לוקח אישה ומוליד ילד ובכל זאת נלקח לצבא. בדרך מקרה הוא מצליח לערוק. אך תהפוכות הגורל מביאות אותו לשדה הקרב. והוא נהרג עם המון יהודים. הסיפור מסתיים גם הוא באותה כתובת מוזרה: עוד פן הסתכלות על הסבל של היהודי הגלותי הרדיפות אותו. ניסיונו להפעיל את השכל היהודי ולהתחמק והסוף הידוע מוות. פלוגה א' אוקטובר 1981 גדוד 13 גולני 9.6.1982.
הרמן שטיגליץ מגיע לארץ, לחפצי בה, קונה אדמה, מקים חווה ושולט בה ביד חזקה. תבוסת מונטוגומרי. רומל שוטף את הארץ. כובש את מחנה חפצי בה, מגרש את הרמן ממשרד המנהל ומקים שם מחנה גרמני. הרמן מתווך מתורגמן בין הגרמנים לערבים שבסביבה. וחוזר לברלין; 1933 עליית היטלר לשלטון כאן מעלה את המשולש מגדה יוזף גבלס וחיים ארלוזורוב על הבמה, ליצירת מתח דרמטי בטענות הבעל לאשתו. בהמשך מזכיר את ברית הבריונים. מזכיר את בן-גוריון ואנשי הש"י ואת רצח ארלוזורוב.
חוזר לגטו תל אביב 1943. וכאן משהו הזוי - אנשי ההגנה האצ"ל והלח"י הופכים למגיני הגטו הסיפור הקצר על מר מרקוביץ. חוזר לתיאור הנעשה במחנה המוות קה צט חפציבה 1943. חוזר לשטפן ארהארד (לייבוש), שמנסה להטות הטמפלרים להיות קתולים, הוא ההגמון יכול בהחלט למצוא תחכומים ולדבר ולהצדיק את המעשים בשם הדת. הוא יודע שחברו הרמן שטיגליץ נמצא במחנה ואולי יפגוש בו.
יש לשים לב שהקשר בין ההגמון שטפן ארהארד הנקרא גם לייבוש, כשם התוכי, לבין חברו הרמן שטיגליץ הולך ועובר קדימה בספר, גם בכך יש סמל של הנוצרי והיהודי ליהודיה - הרצליה והערבי - חן יונס, המופיעים "בקץ הימין" בספר, כאשר הארץ עברה רעידת אדמה קשה והוצפה במבול מים. האם מישהו מהקוראים מוצא סמליות בשם לייבוש שכך קורא התוכי לשטפן ובאות שם קורא סטפן לתוכי? האם יש בכך משהו היכול ללמד על אופיו והתנהגותו של שטפן? האם הוא כתוכי עושה מה שאומרים לו בספר. קראו, ראו והסיקו מסקנות.
מדובר כי ד"ר מנגלה, פילדמר של רומל יגיעו למחנה כאורחיו של תומא מועלה על-ידי ארהארד רעיון שיעלו מופע קרקס עבורם.
חוזר לאחור בשנים אל יורק 1190 שוב מתואר כאן פוגרום מזוויע ביהודים בשל אכזריות של "איש רע לב ואכזר" הנקרא בשם "ג'ון הנזיר". ועכשיו לקרקס אותו הגה ורצה לראות מיודענו שטפן ארהארד. כאן אנו חווים תיאור מקסים מדויק מרהיב עין ולפרטי פרטים של הקרקס. אתן דוגמה למשל שתאיר את עיניי הקורא למה אני מתכוון כשאני אומר חי מדויק מרהיב: "הכינורות פצחו בואלס רוגע, מתערל, והלוליינים יצאו למעופם האיטי. בקשתות רחבות הם ריחפו, מתנדנדים מעל הזירה כציפורים גדולות, ידיהם המתוחות אוחזות במוטות הנדנדות. מצלתיים גדולים הקישו, ושתי לולייניות שמטו אחיזתן בנדנדות בהגיען אל מרכז קשת מעופן, התהפכו בסלטה מלאה באוויר, התישרו ו... הושיטו ידיהן אל זרועותיו של הלוליין שהגיח לעומתן ממול, תלוי ברגליו על נדנדתו, ראשו מטה, והוא מושיט ידיו אליהן. בת מזל אחת, שידעה לכוון טוב יותר אל נקודת המיפגש הצפויה שילבה זרועותיה עמו, והם המשיכו להתנדנד יחדיו במרומים...." ( עמוד 164).
קיימת סימטריה בין מעשה התוכי לייבוש בתחילת הספר, המכוון את הנוסעים במרצדס ימינה שמאלה, לבין לייבוש בקרקס המכוון את היונים. יתרה מזו יש לזכור שד"ר יוזף מנגלה יושב באולם וצוחק מלוא פיו. הוא האיש שקבע את גורלם של היהודים מי לחיים ומי למוות שמאלה וימינה.
יונים צחורות צעדו בטור אל תוך הזירה... התוכי הניד בכנפו ימינה ויונה אחת פרשה ימינה.
היונה הבאה קרבה לשולחן
ניד - שמאלה היונה צעדה בהכנע שמאלה
ימינה ימינה
שמאלה שמאלה
תוכי מכוון בני אדם אוטומוביל, תוכי מכוון את יונת השלום והחופש, תוכי המעמיד אצבע מאשימה מול האיש האידיוט שצוחק ברשעותו ואפילו לא מבין ששמים אותו כאן ללעג. בין לבין מתאר דני את הנעשה במחנה המוות בחפציבה, מי לגזים ולמשרפות ומי ינוצל לעבודה. ומי מהנשים תנוצלנה למטרות שיפה השתיקה להן. בין השאר מתוארת התעללות סדיסטית אישית כלפי קרול אביה של לילית. שוב, דני מבליט את יצריו האפלים האכזריים והסדיסטים שיכולים להיות בפרט וכאשר הוא מקבל סמכות נעלה איך הם פורצים מתוכו כנגד החלש חסר האונים.
תקרית גשר אלנבי
דני חוזר לספר על תקרית זו מזווית שונה גם מתיאור התקרית לאשורה וגם בקוראו בעיתון על התקרית בהיותו בתאילנד וגם בהיותו איש זקן בבית אבות שמצטרף לסיור של נכים שמגיע גם אל הגשר וחווה שם מעין חזיון אור קולי על כל שהתרחש בזמנו. מן הראוי לומר שתקרית גשר אלנבי 1968 נחרטה עמוק בלבו של דני. הוא איבד שם שלושה חברים קרובים שהיו אתו יחד במילואים. שנינו היינו באותו גדוד 98 של חטיבה 80 צנחנים. ובאותה תקופה רבו הפיגועים וההתקפות של הירדנים במוצבי הבקעה והסיורים שערכנו
7. נדמה לי שהוא מקדיש את סיפורו הרוטשילדים לחברו מאיר רוטשילד ז"ל שנהרג על הגשר כשרץ יחף לעזור לשני חבריו שנפלו פצועים מירי החיל הירדני. מן הראוי לציין שבמילואים שלאחר מכן כבר הועתק המוצב לגבעה סמוכה וזנחנו את מבנה המשטרה הבריטית שעל הגשה שהיה מלכודת מוות. אעצור כאן כדי להשאיר את המתח בעינו. הקורא יקרא בעצמו את המשך האירועים וההתפתחויות המעניינות בחציו השני של הספר.
ועתה סקירה לפי דגשים חשובים בספר
3. דגשים תוכניים צורניים וייחודיים לספר
3.1 מבנה הספר - הספר בנוי בצורה של סעיפים סעיפים. בכל סעיף שהוא מעין מקטע בספר (או פרקון) ישנו ציון מקום תאריך הכולל חודש ושנה. התנועה בתאריכים היא אחורה וקדימה. יכול שידבר על 1942 ובמקטע הבא על 1091 וכד' בכל מקטע מופיעים עניינים הקשורים היסטורית לאותו הזמן עם היבט לפעמים לאחרית הימים (ראו הכתובת של גולני למשל). בדף ראשון של הספר מופעי השיר שהוא מהמוטו המוביל של הספר ויש לו משמעות שרמזתי עליה אך לא יותר מזה. בין הקטעים מופיעים קטעי שירה או שירה מלאה כמו לילי מרלן פעם כחלק מהשיר ופעם השיר כולו. לקראת סוף הספר עמוד 203 ואילך 29.1.68 תקרית הגשר ועד הסוף ה-2052 התאריכים רק מתקדמים.
הכתובת של גולני או חותם הנקמה, מתקדמת בשנים, בהתאם לפעולות שביצע הגדוד במציאות. היא מוזכרת כמסר נבואי שיתקיים בעתיד על כל פעולת שמד רצחנית של רודפי היהודים לדורותיהם (איך אומרים בערבית: כֻלּ כַלְב בִיגִ'י יוֹמו כל כלב יבוא יומו).
3.2 על גולני וגדוד 13 גדעון - למרות שדני היה בצנחנים (היינו שנינו באותו גדוד באותה מחלקה באותו אוהל), הוא בוחר דווקא להעלות על נס את גולני (שהיו מעין יריבים או בתחרות אתנו במשך שנות שירותנו. לפחות בסדיר, לרבות מלחמת יום הכיפורים). הוא נותן להם את הקרדיט ובוחר במכוון בהם. וזו גם התפתחות חשובה בראייה מתקדמת לא מקובעת של דני, אלא מכירה בכך שהיום גולני וצנחנים זה היינו הך, וזאת לשבחו של הסופר.
הכתובת המסתורית בעלת התאריכים המשתנים מסמלת מחד-גיסא את הנשיפה בעורף הפורעים ביהודים במשך כל הדורות, ומאידך-גיסא את כוחה ועוצמתה של מדינת ישראל שתפרע בבוא הזמן את החשבון עם אויביה לדורותיהם. ובאמת בשלב מסוים אותה פקידה מגלה בתיק המודיעין את פעולות גדוד 13 של גולני לפי סדרם למעט מקרה אחד והוא הקרב על תל פאח'ר שנעשה אומנם על-ידי גולני אך עם גדוד ברק גדוד 12 של מוסא קליין. וראו (עמוד 175) ענת קוראת 2/5/51 מתוארת פעולה של גולני וכן פעולה של גולני ב3/5/51 ואחר כך 4/551 וכן הלאה...
אם הכתובת האפוקליפטית של גולני היא חזון עתידי ומסמלת את פטיש העוז והנקם הרי השיר על השכווי מסמל את המעבר מגלות לחרות או מחרות לגלות תלוי במצב בו נמצא האיש השר אותו. וּראוּ האדמו"ר מקאלב. והשיר של רבי נחמן מסביר את מהות החיים ונוטע תמיד תקווה בלב האדם. ושני השירים אלגורים לתיאורי הפרעות והרדיפות של היהודים ככלל ושל היהודי כפרט בתקופות ההיסטוריות השונות לאורך כל הספר.
לגבי המסר התפלתי משהו הכתוב ארמית המופיע לא אחת כהודעה שמקבל השדר (שלמהלה כמדומני) בספר. שאול נותן את הפתרון כשאומר: אולי התפילה הזו הייתה מאין קריאת כיוון להזמין עזרה או נקמה מהדורות הבאים. והוא הוסיף את האימרה כל ישראל ערבים זה לזה".
3.3 סגנון השפה - עברית משובחת. סגנון כתיבה נעלה. פשטות, וצחות המילה. לפעמים משתנה סגנון הכתיבה בהתאם לטיב האוכלוסייה המדוברת אם בבית היהודי הגלותי הדתי, השפה היא שפת ההשכלה או תלמודית משהו. בארץ הציונית, יכולות להופיע גם מילות סלנג כמו "דחיילק" "מברוק" "תרבחי ותסעדי" וכו' היינו עברית צברית בעגה ארצישראלית אם אפשר כך לומר. בהונגריה יהיו ביטויים בהונגרית בגרמניה בגרמנית עם הדרגות של הורמאכט בשמם. גם השמות של הדמויות בספר לא נבחרו כלאחר יד, אלא לדעתי בשום שכל ובהקפדה. ישנם שמות שברור לי מדוע הוא קרא להם כך כמו "יודית "למשל "לילית" או המקום שנקרא "חפציבה" ליד נחל חדרה. או התוכי מסוג ז'אקו. אך זה קשר אסוציאטיבי בדרך כלל, שולי, ואין זה חשוב לומר למה.
3.4 היבטים תוכניים - אפתח בכך שאומר שהספר מרתק גם בשל ייחודו מעצם הנושא של "המהפך" ההיסטורי המסקרן את הקורא בשל ייחודו ומקוריותו. הן בשל הקפיצות בזמנים שאינם לפי סדר כרונולוגי. הן מבחינת הצורה והן בשל המבנה של לכאורה סיפור מסגרת בו אלמנטים של רדיפות יהודים לאורך ההיסטוריה (פרט וכלל), ובתוך זה סיפור הפרט של האיש פערעלברג והמטה אהרון וגורלו המר. וכן הסיפור של שאול המגיע למלון של הרמן ומגדה שטיגליץ. וכן הסיפור של הזוג המוזר הרמן היהודי ושטפן ההגמון המתחברים יחדיו אנלוגי להרצליה וחן יונס של שנת 2052. המתח הדרמטי בספר נוצר כמו שאמרנו מעצם טיבו המקורי, מהעמדת הכח והעוצמה מול המסכן והחלש, ומהפיכת הרשע והאכזריות למעשה טוב לזולת (למשל אם לא היינו הורגים את היהודונים תתי האדם ומשאירים רק את האיכות שבהם לא הייתה להם מדינה, או הלעג בכך שעד כדי כך שבחו את הגרמני ההוא בשקרים כמובן שהיה יכול לקבל עוד חסיד אומות עולם! והוא את האות היה זורק בשמחה לאשפה... ) ללמדך כי נאצי נשאר נאצי. מתח דרמטי נוצר גם ביחסים שבינו לבינה ולא חסרים כאלו בספר. ועוד אמצעי נסתר אולי מהקורא אך ראוי להיאמר הוא שיטה שהייתי קורא לה שיטת הטון המוביל... או לתת לקורא להבין מבין השורות לדוגמא: שהיו מבול ורעידת אדמה בארץ. זה לא נאמר בתחילת המקטע, אלא רק בסופו. או למשל כששאול מבקש מליבשן 30 אירו הקורא לא מבין למה. והתשובה למה ניתנת מאוחר יותר. עכשיו עם הופעת שאול במלון שטיגליץ, רק עכשיו מבין הקורא למה לפני מאה עמודים ויותר קנו ובטלו הרמן שטיגליץ ומגדה את מכירת המלון. דני אהב ליצור מצבים כאלו גם בסיפורים אחרים שלו וגם בפרשיות השבוע שהוא כתב.
3.5 היבטים היסטוריים - אין ספר שכדי לכתוב ספר כזה היה על דני, שהיה איש אשכולות רב תחומי ובעל ידע רב מאוד בתחומים אקדמיים שונים לקרוא לא מעט חומר היסטורי ומחקרי. ואין ספק שעשה זאת. כשניסיתי לקרוא את יוליסס של גימס ג'ויס היית צריך לרוץ כל רגע למילון או לאנציקלופדיה עד שזנחתי את הספר אחרי כמה עמודים. בספר של דני זה בקטנה לעומת יוליסס, אך הזכיר לי נשכחות כאשר מצאתי עצמי מחפש בגוגל שמות של דרגות צבאיות, של ערים, של ביטויים ושמות אישים מסוימים וגם של אירועים היסטוריים שנשכחו עם הזמן. בו נאמר שמבחינה היסטורית הקורא ישמח לרענן את הזיכרון ולחזור אל דפי ההיסטוריה הכללית ובתוכה של עמו עם ישראל. היינו הערך המוסף של הספר הוא גם כספר לימודי היסטורי.
3.6 הקהילה היהודית בגלות - בסיפורי הפרט שלו בספר נוגע דני בחיי הקהילה היהודית בגולה. הוא מדבר בשפת האנשים שבקהילה ומראה אורחותיה, מנהגיה וצורת החיים שם. למשל כשהוא מדבר על שמחה פערעלברג מזכיר את השפעת השליט הצאר הרוסי וחוקיו על הקהילה. למשל שבני הקהילה אולצו להתחתן צעירים כדי שיהיה להם בן ולא יצטרכו להתגייס לצבא. ראשי קובנה ניסו לשחד בכספים את הקצינים כדי לפטור את האנשים מגיוס לצבא. שדכנים, עבודת השכרת החדרים וכד וכן שפת ההשכלה כמו למשל: "סיפרו השדכנים זה לזה כי פערעלברג איו מן הנושאים והנישאים וחדלו לפקוד את אכסנייתו". דני לא בא לתאר את העיירה היהודית הגלותית כמו שתאר מנדלי שלום עליכם או אפילו עגנון. הוא לא חוזר שוב על הדברים הידועים אך מתוך האירועים שהוא מתאר עולה העירה בסממניה המיוחדים אל נגד עיניי הקורא לעומת הקהילה שבגלות הוא מראה את הקהילה היהודית בגטו חפציבה עם היודנראט שלה, הצגת הדיבוק העבודה וההשמדה ולבסוף כניסתת המחתרות להגנת הגטו מקום לקורא להשוואה בין הגטו הארצישראלי לגטו שבגלות.
4. סיכום
ספר מיוחד בעל רעיון מקורי ומעניין. עשיר בתמונות אירועים מתקופות שונות מההיסטוריה של עם ישראל, מקיף שנות היסטוריה רבות בעל סממנים אפוקליפטיים, מאוד דרמטי ויפה. מי שהכיר היטב את דני ומי שמכיר אורחות כתיבתם של סופרים ומשוררים יכול למצוא בספר לא מעט רמזים על אופיו טיבו השקפותיו ודעותיו של הסופר עצמו.
