בשבוע שעבר - בתאריך ה-9 במאי 2020, מלאו 75 שנה לניצחון ה"צבא האדום" של בריה"מ לשעבר, על גרמניה הנאצית. למרות שמלחמת העולם השנייה הסתיימה רק ב-15 באוגוסט 1945 (בכניעתה של יפן לארה"ב, לאחר שתי הפצצות האטומיות האמריקניות על הירושימה ונגסקי) הרי שבאירופה למעשה הסתיימה המלחמה בהכרעת גרמניה הנאצית, ששני ראשי ה"וורמכט" הגרמני נכנעו רשמית בשעות הלילה המאוחרות של ה-8 במאי 1945, לבריה"מ, כשסטלין מנצח על כתב הכניעה. החגיגות האירופיות פרצו כל גבול, ובראשן אלה של בריה"מ לשעבר.
הכל ידעו שגרמניה הנאצית הוכרעה משום אותה "חזית מזרחית", שבה פתחה ב-1941 עם בריה"מ, לאחר שהנאצים הפרו את הסכם ריבנטרופ מולוטוב. הרבה תאריכים קיימים לעניין ציון "יום השואה", בישראל ובעולם, אבל לדעתי את היום הזה היו צריכים לאמץ בישראל כ"יום השואה והגבורה", אבל דווקא הוא נשכח מכולם ורק ההגירה מחבר העמים הצילה מעט את כבודו של היום שהכריע את הנאצים.
רק בשנת 2014 מצאו בישראל את העת גם לתת ליום הזה את ההיבט העברי שלו ולקבעו בתאריך עברי של כ"ו באייר. אך מנגד, התאריך הזה (אם כלועזי ואם כעברי) הוא עדיין אנונימי לציבור הישראלי והיהודי, למרות שזהו באמת ובתמים יום ההצלה שלנו מהמשך ההשמדה הנאצית באירופה ואפריקה. מה הסיבה שהיום הזה - שאמור היה להיות זרקור האור של החגיגות על הנאצים, הוסתר כל כך הרבה שנים במרתפי ההיסטוריה העלומים של ישראל?
התאריכים ל"יום השואה"
מספר תאריכים מציינים בישראל את יום השואה ואת זיכרון מלחמת העולם השנייה. כך למשל מצוין ה-27 בינואר כ"יום השואה הבינלאומי", עם הדגשת המומנטום של שחרור מחנה אושוויץ, ב-27 לינואר 1945. זהו יום של שליחת משלחות מישראל ומהעולם למחנה אושוויץ בפולין לשם עריכת טקסים ומופעי זיכרון. לעומת זאת החליטה "הרבנות הראשית לישראל", עוד לפני קום המדינה, להפוך את "יום הקדיש הבינלאומי", ב-י' בטבת (היום שבו נפלה חומת העיר ירושלים בידי הבבלים (לפני חורבן הבית הראשון) ליום זיכרון גם לקורבנות השואה.
דוד בן-גוריון, ראש הממשלה הראשון בישראל, סבר דווקא ש"יום השואה והגבורה" צריך להיות בכ"ז בניסן. העילא שלו הייתה בצורך לציין את מרד גטו ורשה, שבכלל התקיים בי"ד בניסן, בערב פסח. לימים הסתבר שכ"ז בניסן הוא תאריך של פרוץ המרד הערבי בישראל, בשנת תרצ"ו, וכבר משנת 1940 הוא צוין ככזה על-ידי הישוב הציוני בארץ. בשנת 1951 הפך כ"ז בניסן ל"יום השואה והגבורה" הרשמי, למרות התנגדות "הרבנות הראשית לישראל", שביקשה שלא ייפול יום זיכרון ואבל כזה בסוף חודש ניסן, האסור באבלות.
בשנת 1977 ניסה
מנחם בגין, אז ראש ממשלת הליכוד, להעביר את האבלות על השואה לתשעה באב, ואילו את ציון מרד המחתרות היהודיות בשואה הוא ביקש להעביר ל"יום העצמאות", או יום לפני כן, ל"יום הזיכרון", אבל התנגדות רחבה גרמה לבגין לוותר על הרעיון. דווקא ה-9 במאי יכול היה באמת לענות על כל צרכי השחרור, התקוממות היהודים והכנעת הנאצים, יותר טוב מכול התאריכים הללו. ה-9 במאי הוא התאריך המדויק יותר מכול השאר באשר למה שהוא מייצג ומה שאמור להיות מיוצג בתכני זיכרון השואה וההיסטוריה של מלחמת העולם השנייה.
אבל עד לבוא העלייה וההגירה הגדולה - משנות התשעים של המאה העשרים, לישראל מבריה"מ לשעבר, הרי שהתאריך הזה הוצנע על-ידי הימין והשמאל-מרכז הישראלי, במשך יותר מארבעים שנה. היחידים שחגגו את היום הזה היו הקומוניסטים הישראלים - ובמרכז חגיגתם הייתה אסיפתם ב"יער הצבא האדום", שעל יד ירושלים. כאן כנראה טמונה סיבת היעלמותו של היום הזה כציון ממלכתי בישראל.
הצד האחר של בריה"מ לשעבר
אחת ממידותיו של הקב"ה - שאנחנו מצווים ללמוד ממנה, היא מידת האמת המוחלטת. כמו שהקב"ה מעניש כל ברייה על עברותיה כך הקב"ה גם מעניק פרס וציון לכול דבר טוב שעשתה כל ברייה, גם כשזו מלאה בעבירות. בריה"מ לשעבר והקומוניזם עוד יזכרו לדורי דורות לדראון עולם על הדיקטטורה, שלא רק שהם השליטו אותה שם אלא ששלחו את רעיונותיה לעוד מדינות קומוניסטיות רבות אחרות שהוקמו אח"כ באירופה, באסיה, באפריקה, ואפילו ביבשת אמריקה. אבל בכול האמור לגבי מלחמת העולם השנייה, ובמיוחד בנקודת הצלת יהודים ממלתעות הנאצים, הרי שאותה מעצמה קומוניסטית הייתה עוגן ההצלה ליהודי השואה בפרט, וליהודי העולם בכלל.
מול הרדיפות האנטי דתיות והאנטי לאומיות של הרעיונות היהודיים הרי שהצלת נפשות יהודיות, בימי המלחמה העולמית השנייה, נעשתה על-ידי בריה"מ לשעבר אם שום מדינה אחרת לא הגיעה לרמתה. חלק קטן מזה אנסה לתעד בשורות הבאות, ולא מעט כדי להבין עד כמה עוותה ההיסטוריוגרפיה הזו בישראל, בנושא השואה, משום סיבות פוליטיות גרידא. ביקורו האחרון של
ולדימיר פוטין בישראל היה אולי ניסיון קטן לרכך את העיוות ההיסטורי הזה, כשראש הממשלה,
בנימין נתניהו, ציין את גבורת "הצבא האדום" של בריה"מ לשעבר במלחמתו בנאצים ובהכרעתם, לצד הסיוע להצלת היהודים מידי הנאצים.
רוביה - שהייתה מרכזה של בריה"מ לשעבר, השתנתה אומנם פוליטית למעצמה קפיטליסטית-דמוקרטית אבל היא עדיין נושאת את זיכרון אותה רוסיה, שהייתה מרכזה של בריה"מ הקומוניסטית, מבחינת הלאום הרוסי שעמד במרכז ההקרבה הצבאית, ובמרכז הניצחון על הנאצים ובהגשת סיוע ליהודים.
המערב והיהודים אינם נענים לסטלין
עליית הנאצים בגרמניה, בשנת 1933, מצאה את אירופה מוכה, ובמיוחד את המעצמות האירופיות המרכזיות כמו צרפת ובריטניה הגדולה. ארה"ב בכלל לא התייחסה לעניין עליית הנאצים בחרדה יתרה, באותם ימים. הראשונים שהזהירו את העולם מפני גרמניה הנאצית ומעלליה האפשריים היו הסובייטים - ובראשם סטלין. כבר עם עליית הנאצים טען סטלין כי פניהם לכיבוש העולם וכי על כל העמים, ובראשן המעצמות דאז, להתאחד ללא הבדל גזע, דת והשקפה פוליטית. באשר ליהודים, הרי שסטלין כבר טען אז (בימים ש"הפתרון הסופי" הנאצי לא דיבר על השמדה...) כי מטרתם של הנאצים תהיה להשמיד את כל היהודים. סטלין גם קרא אז ליהודים באירופה להגר לבריה"מ.
אבל ההתייחסות למה שסטלין ובריה"מ טענו הייתה קרירה מצד המערב, ואף מהצד היהודי, ולא במקרה. היו לכך סיבות מספיק מוצקות שהעולם ידחה את השקפותיו של סטלין ולא יענה להצעותיו. אבל ממול להצהרותיו של סטלין עמדו אינטרסים גלובליים, דתיים וכלכליים הפוכים. העולם המערבי דאז לא ראה בפשיזם את הסכנה האמיתית אלא הוא היה עסוק בסכנה הקומוניסטית - האנטי קפיטליסטית, שאיימה לפגוע ברכוש הפרטי גם בארצות המערב, ולמוטט את משטרן.
לבריה"מ הקומוניסטיות היו מפלגות בת קומוניסטיות בכול מדינה ומדינה, שניסו להתסיס את הפועלים והאיכרים באותן מדינות כדי לערוך מהפיכה כלכלית ולהפיל את המשטר הקיים, ואח"כ לצרף את המשטר החדש לגוש קומוניסטי בראשות בריה"מ. לכך המערב, על אילי ההון שלו, לא היה מוכן להסכים. הפשיזם והנאציזם נראו למערב פחות מסוכנים, בהאמינם כי גרמניה איננה כה מטורפת להילחם עד טיפת דמה האחרונה כדי להשתלט על כל העולם.
המשטרים הפשיסטים לא איימו על הפלת הקפיטליזם, ובמערב האמינו שתוך כדי ויתורים יוכלו להתפשר עם היטלר ועם מוסולני, תוך ראיית השניים כשותפים טבעיים נגד מגמות קומוניסטיות. גם עלייתו הבלעדית והאנטי דמוקרטית לשלטון בגרמניה של 1936 - של היטלר, עדיין לא שכנעה את המערב שהיטלר מסוכן יותר מסטלין, ולכן האמינו במערב כי אומנם העברת אוסטריה וצ'כוסלובקיה לידי גרמניה תרגיע את האחרונה.
הפחד היהודי
לגבי היהודים, הרי שיהדות אירופה לא יכולה הייתה באותם ימים - עד פרוץ מלחמת העולם השנייה, להאמין ו/או להסכים לדבריו של סטלין. היהודים באירופה ראו בדברים הללו גיבוב של תעמולה אנטי יהודית, שמאחוריה עומדים הקומוניסטים היהודים של אותה בריה"מ. הציבור היהודי באירופה היה כל כולו קפיטליסטי, מלבד ראשי ופעילי המפלגות הקומוניסטיות באותן מדינות, ואילו יותר מחצי הציבור היהודי במזרח אירופה היה גם דתי וחרדי.
בראשית שנות השלושים לא היו מוכנים יהודי אירופה להמיר את עושרם הכלכלי ואת האפשרויות הקפיטליסטיות שלהם במשטר שיותיר אותם עניים מרודים. ואילו הציבור הדתי והחרדי ידע היטב איזה טרור אנטי דתי שולט בבריה"מ האדומה, ובוודאי שלא היו מסכימים להגר ל"גן העדן" האדום הזה, שגם קומוניסטים ליבראלים כבר נשחטו בו. המפנה הגיע בראשית מלחמת העולם השנייה.
ההגנה האדומה
הסובייטים הבינו היטב כי המערב לא יקים עימם כוח מבוצר נגד הנאצים ולכן הם פנו לברית זמנית עם גרמניה, על-ידי הסכם "ריבנטרופ - מולוטוב". ממסמכים היסטוריים עולה כי בריה"מ דאז ידעה כי גרמניה הנאצית תפר את הברית וכי על בריה"מ להתכונן להפרה זו, ובנתיים תגבש בריה"מ את צבאה ואת הגנתה. בקיץ 1941 זה באמת קרה, ואז החלה "החזית השנייה" של גרמניה נגד בריה"מ. במהלך השנתיים שבין פתיחת מלחמת העולם השנייה לכניסת בריה"מ למלחמה אירעו כמה אירועים שהובילו את המערב, וגם את היהודים, לשנות את דעתם.
המערב הבין שלא תיתכן פשרה עם מדינות הציר, וכי הטרוף הגרמני הוא באמת לכבוש את העולם כולו ולכן לא תעזור שום פשרה בנושא. מנגד, היהודים התרוששו מרכושם, חלק גדול הושמד, ואילו הנאצים נלחמו גם נגד היהדות כדת במלוא עוזם, ללא אפשרות להציל את גופם. חצי מיליון יהודים מצאו את עצמם לוחמים בתוך "הצבא האדום" נגד הנאצים - מקיץ 1941 ואילך. עשרות אלפי פרטיזנים יהודים היו חלק מלוחמי הגרילה והפרטיזנים של בריה"מ בפרט ושל הקומוניסטים בכלל, ממדינות מזרח אירופיות אחרות כמו פולין, סרביה וכו'.
גם יהודים לא קומוניסטים מצאו את בטחונם האישי אך ורק בין הנכרים מבריה"מ ומהגוש הקומוניסטי של הפרטיזנים שבמזרח אירופה ובבלקן. לימים זה אפילו השפיע לא מעט על הלך מחשבותיהם והכרת הטוב שחשו לסובייטים ולקומוניזם, שבו לא האמינו מעולם. היה לי דוד כזה, שנפטר לפני כשנתיים. הוא נולד וגדל בברסט-ליטבק החרדית שבליטא. הוא היה ה"חברותא" התורתית של הרב רפאל סולובייצי'ק (בנו של "הרב מבריסק" - הגרי"ז סולובייצי'ק). במלחמת העולם השנייה הוא ואחיו ניצלו על-ידי "הצבא האדום", בהימלטם מגטו בריסק. אחיו הצליח, דרך "הצבא האדום", להגיע לרומניה ומשם עלה לארץ ישראל ואילו דודי היגר לפולין בסיום מלחמת העולם השנייה ועלה משם לארץ ישראל.
משפחתם לא הייתה משפחה קומוניסטית מעולם אבל בישראל, מתוך הכרת הטוב ל"צבא האדום", הוא הצביע בבחירות לפרלמנט הישראלי למפלגה הקומוניסטית, למרות שבענייני מדיניות חוץ הוא לא זיהה את עצמו מעולם כאיש שמאל. במקביל הוא המשיך לבקר בלילות שבת, בשבת עצמה וכמובן בחגים, בבית הכנסת שבעירו. כאלה היו לא מעט יהודים אבל מספרם תפח וגדל כששערי בריה"מ לשעבר נפתחו משנת 1990 ואילך.
הלוחמים היהודים
השתתפותם של לוחמים יהודים בדרגות קצונה גבוהות, ב"צבא האדום" האנטי נאצי, וכמו-כן השתתפותם של פרטיזנים יהודים בשורות הפרטיזנים "האדומים" (יהודי פולין מצאו לא פעם את מותם בקרב הפרטיזנים הפולנים הלא קומוניסטים בעוד שמפלטם היה בקרב הפרטיזנים הפולנים הקומוניסטים) לא הייתה סמלית ולא מראש נדונה לכישלון, כמו למשל מה שקרה במרד גטו ורשה. הלוחמים היהודים של בריה"מ דאז היו חלק ממאבק הרואי אמיתי - וגם מוצלח, נגד הנאצים, ואילו חלק גדול מהם שחרר גם יהודים אחרים מהתופת הנאצית.
כשמתאספים ב-27 לינואר בכול שנה, לציין את שחרורו של מחנה אושוויץ בפולין הרי שכול הנואמים שם שוכחים להזכיר כי שחרור המחנה הזה נעשה על-ידי "הצבא האדום" ולא על-ידי צבאות ארה"ב, שלמשל סירבו לפני כן להפציץ את מחנה ההשמדה הלה. אבל המאבק ההרואי של "הצבא האדום" לא הסתיים בכיבוש ושחרור אושוויץ ובהפסקת ההשמדה היהודית רק שם, אלא נמשך עד ל-9 למאי 1945, כשכול מזרח אירופה משוחררת על-ידי הצבא הזה, ועל-ידי קולונלים וגנרלים יהודים שמשחררים את אחיהם. הם לא היו איזו קבוצת נקם קטנה של יהודים שניסו לפגוע בכול גרמני אשר יהיה, והם גם לא היו עוד קבוצה יהודית שולית בצבאות המערב. הם היו חלק ממשי ומוביל של צבא מנצח ששמו "הצבא האדום". הם היו לוחמים שווים לעמיתיהם הנכרים, אם לא יותר מכך.
אבל גם בריה"מ עצמה העניקה כתף פוליטי והצלה מרבית לכול יהודי שחרד מפני הנאצים. בשנת 1942, ברגעי מנוסת "הצבא האדום", משטחים שנכבשו על-ידי הנאצים באוקראינה ובמדינות הבלטיות, העביר מיכאיל קלינין - יו"ר הסובייט העליון של בריה"מ, חוק פרלמנטארי שהעניק עדיפות לרוסים, אוקראינים ושאר לאומים בני דת משה (כך כונו היהודים על-פי דתם ולא לאומיותם, כדרך המרכסיזם) בבריחתם מהנאצים לתוך בריה"מ.
"הצבא האדום" הוא זה שגם שחרר את יהודי רומניה מהפוגרומים הפשיסטים של המשטר הפרו-נאצי שם. "הצבא האדום" הוא זה ששחרר את פליטי היהודים מהונגריה הפרו נאצית של הורטי, ואותו הצבא הוא גם זה שהפסיק ביוון וביוגוסלביה את רצח היהודים על-ידי הנאצים והבולגרים. אין ספק שמי שעיניו בראשו, ויודע ללכת בדרך ה' ומאמין שהמצווה היא לתת זכות על כל מעשה חיובי גם למי שפשע בעניינים אחרים, הרי שהיה צריך להדגיש במשך עשרות שנים הרבה יותר את הסיוע הסובייטי להצלת יהודי אירופה, ואף של צפון אפריקה.
לא רק שהתאריך של "יום השואה" היה צריך להיקבע בכ"ו אייר מלכתחילה (או ב-9 במאי) אלא שהיה צריך להדגיש בטקס "יום השואה" את הגבורה הגדולה של היהודים שלחמו ועמדו בראש "הצבא האדום", ואת הפרטיזנים היהודים והקומוניסטים גם יחד. את הדברים הללו היו צריכים להנציח בתוכניות החינוך בבתי הספר הישראלים ולהורות אותן באוניברסיטאות.
אבל בישראל רק נעשה ההפך. ב"יום השואה" התעלמו מההגנה הגדולה של בריה"מ וצבאה על יהודים ועל תרומתם לשחרור יהודים והצלתם מהשואה המרה. החינוך בישראל לא רק שהעלים זאת אלא שגם לחם והקיא את כל מי שהעלה את הדגל הזה. מאות קומוניסטים בלבד ציינו בישראל - ביער "הצבא האדום", שעל-ידי ירושלים, את אותו היום ונותרו כסמל הזוי ותלוש לאיזה מומנט היסטורי שבאמת ובתמים היה נשגב אבל בישראל כיסוהו בעננה. והכול כמובן משום שבן גוריון החל בטוויית הקו הזה, משום שבריה"מ הייתה בגוש ההפוך והלא מערבי, ולימים שימשה גם כפטרונית של העולם הערבי.
המהגרים והעולים מצילים את הזיכרון
בשלושים השנה האחרונות הגיעו לישראל מהגרים רבים מאותה בריה"מ. חלקם יהודים, חלקם לא יהודים וחלקם מתבוללים. הם לא היו והם אינם קומוניסטים. הם היו והינם אנשי ימין ומרכז. אבל הם לא שכחו את המצעדים שהם קיימו לזכר גבורתם נגד הנאצים. מנגד, המשטר הקומוניסטי מזמן לא קיים עוד, אבל פוטין, ולפניו ילצ'ין ואחרים, יודעים וידעו כי הקרב נגד הנאצים לא היה רק של קומוניסטים שדיכאו את הדתות והלאמו רכוש פרטי, אלא המלחמה האנטי נאצית הייתה של כל הרוסים ובני העמים האחרים נגד הפשיזם, תוך הטיית כתף ליהודים שלחמו איתם, וליהודים האומללים שנצלו על ידם.
רק עכשיו פתאום עולה בישראל הקול שהגיע מארצות חבר העמים וזועק לצדק היסטורי וחינוכי בהעברת המורשת האמיתית על מקומה של בריה"מ לשעבר, ושל "הצבא האדום" בהצלת יהודי אירופה. רק מעט מהלוחמים היהודים ב"צבא האדום" דאז עוד נותרו בחיים, על סמלי האותות והדרגות שלהם, אבל הם צריכים להיות הזכר האמיתי למה שבאמת היה במלחמת העולם השנייה. החינוך הישראלי - בדיוק כמו שהוא צריך לערוך שינוי בהעמקת ההיסטוריה של בני עדות המזרח בארצותיהם, כך הוא צריך לערוך רויזייה בכול מה שנוגע למורשת השואה ולהכניס לתוכה את זיכרון השואה הזה, תוך הדגשת העובדה שהראשונים להצלת היהודי אירופה היו הסובייטיפ.יש לתת כבוד ליהודים שלחמו ב"צבא האדום" על אשר לחמו ללא חת להצלת אחיהם והצליחו בכך, ולא היוהיה רק סמל להתקוממות שלא צלחה.
