הלהטוטים של רביב דרוקר

כשרביב דרוקר הבטיח לציבור בחגיגיות שהוא עומד לקיים מעין משפט על תיק 4000 - רווח לי. כי היה ברור שדרוקר עומד סוף-סוף לגאול את הציבור מייסוריו בעקבות הבלבול שהשתלט על התיק הזה, ולעזור לציבור למצוא את הידיים והרגליים בתוך אוקיינוס הפרטים, שבן תמותה רגיל יטבע בהם למוות. אבל מה שקיבלנו - היה אותו קוסם רחוב נכלולי, שבזריזות ידיים משחק עם שלוש כוסות על המדרכה, ומבקש מבטלני הרחוב שמקיפים אותו לנחש מתחת לאיזו כוס נמצאת הקוביה. דרוקר השתמש לכל אורך התוכנית בפירוטכניקות מרהיבות ואורות מרצדים - רק כדי להוכיח לנו שפיצוח תיק 4000 הוא אלפי מונים יותר מסובך מפיצוח הסוד של נגיף הקורונה. אני יושב מול הטלוויזיה עם קילו גרעינים לבנים (וירטואליים לצערי) ומצפה בכיליון עיניים לדעת סוף-סוף, באופן מוסמך ומשכנע, מי קיבל שוחד ומי נתן שוחד ומה היה השוחד, ומה אני מקבל? טקסטים צבעוניים שמתרוצצים על המסך לכל הכיוונים במהירות מטורפת - באופן שמקשה לקלוט מה נאמר בהם. וכשאי אפשר לקרוא את הטקסטים - אין ברירה אלא לפתח תלות בדרוקר שיספר לנו מה כתוב שם. שלא לדבר על כך, שהצפיפות של הדברים, שהתנפלו על ראשו של הצופה בזה אחר זה במהירות מסחררת - לא הותירו לו אפשרות מינימלית לשקול אותם ולגבש לעצמו דעה עליהם. עצם העובדה שדרוקר השתמש - ביודעין כמובן - בטכניקה בזוייה שאינה מאפשרת לעקוב אחר הדברים והעניינים שהתעופפו על המסך - עצם העובדה הזאת מעוררת ריח כבד ומצחין של כוונה להונות את הצופה. איש לא מצפה מדרוקר להיות אובייקטיבי. זו זכותו להגיש לנו את התובנות שלו כפי שהוא רואה אותן או אפילו חולם עליהן. אבל דרוקר לא הסתפק בכך: הוא גרם לי לאותה תחושה מוכרת ומייאשת של מי שנעקץ על-ידי נוכל, ומתקשר בטירוף לחברת האשראי כדי לבטל את כרטיס האשראי שלו. כי זו המיומנות של כל קוסם: לגנוב לך את הגרביים - מבלי לחלוץ את הנעליים.