גנץ והראיון עם אילנה דיין

הראיון של אילנה דיין עם גנץ ("עובדה", 19.5.2020), נועד, לפי דברי ההקדמה של דיין, להציג את גנץ "האמיתי", כפי שטרם ראינוהו בשלוש מערכות הבחירות הרצופות, האחרונות, עד להקמת ממשלת החירום הלאומית. ההצהרה משגרת הבטחה מרומזת לשאלות נוקבות, מענים מנומקים על האשמות שהוטחו בו שטרם שמענו מפיו של גנץ ועל חשיפת "שכבות" באישיותו הפוליטית-ציבורית שטרם ראינו או שמענו; במילים פשוטות: פנים חדשות במראה של הסופר-גנץ כמנהיג לאומי, שטרם ניצבו לפנינו במלוא הדרם. עם הקדמה ברוח זו, מותר היה לצפות לחידושים ממשיים, שלפחות בחלקם יהיו מרחיבי דעת ומשיבי נפש. למעשה, נעדרו מהראיון שאלות קשות באמת שמאחוריהן תחקירי-עומק רציניים ומקיפים, שרק בהם יכולים להימצא "הפנינים העיתונאיות" המובטחות. השיח ברובו הגדול היה בפועל ידידותי ונינוח משני הצדדים. נעדר ממנו המתח המאפיין אי-ודאות של ראיון עיתונאי פומבי חשוב וכביכול ראשון מסוגו. חבל. אילנה דיין כתחקירנית ומראיינת ותיקה, מנוסה ושנונה, מסוגלת, אילו רצתה בכך, לעבודה עיתונאית-תחקירנית איכותית בהרבה. מכאן מתבקשת השאלה עד כמה באמת רצתה להעמיק ועד כמה היה גנץ מוכן להסתכן... בזהירות מופגנת שילבה אילנה דיין בשאלותיה גם נקודות עדינות, כגון החומרים הרגישים בסלולרי של גנץ, שנפרץ כביכול על-ידי האירנים, שעשויים היו ההאקרים למצוא בו ועד כמה הוא סחיט משום כך. משפט וחצי בשאלת היחסים האישיים עם נתניהו והאמון שרוכש גנץ לשותפו הפוליטי. משהו על הנשים שמונו למשרוֹת בכירות מטעם כחול לבן ועל גודל והרכב הממשלה - שום דבר חדש באמת; ולבסוף השאלה הבלתי נמנעת: מה הסיכוי שביבי יעמוד בהתחייבויותיו. שני הצדדים דילגו בזהירות על הנושא הרגיש של הבטחות לציבור שלא מולאו ועל השאלה מדוע בחר גנץ בממשלת חירום, כלומר "לשבת עם נתניהו" אך לא בחר בשיתוף פעולה עם הרשימה הערבית המשותפת, מסלול שיכול היה להקשות על נתניהו הרבה יותר. בתוכן השיח לא מצאתי שום דבר חדש או מפתיע. חסרו בראיון שאלות עומק בעניין כשלונו העסקי של גנץ בחברת "המימד החמישי", והחשדות המלווים אירוע זה, לרבות ההשלכה של פרשה זו על החלטתו ללכת לממשלת החירום. חסרה התייחסות ליחסיו עם אשכנזי ולשאלה איזו השפעה יש לפרשת הרפז על הצטרפות אשכנזי לפוליטיקה בכלל ולתמיכתו בהחלטה על-כניסה לממשלת החירום, במיוחד על-רקע הדברים שפרסמה לאחרונה אילה חסון בנושא. לא נשאל מאומה בשאלת פרשת מדחת יוסוף, בה היה גנץ מפקד אוגדת איו"ש ומבצע צוק איתן (2014) בעזה, בו פיקד על צה"ל ללא הצלחה מזהירה. נעדרה סוגיית ריבוי השרים מ"כחול לבן" בממשלה על-רקע המצב הכלכלי מחד וממדיה של המפלגה מאידך. לא נדונה ברצינות השאלה כיצד מוסברת העובדה שהנימוק המרכזי של גנץ לכניסה לממשלה הוא מצב החירום שיוצרת מגפת הקורונה, שעה שהוא ומפלגתו ניצבים מחוץ למעגל העשייה הממשי, וקולו אינו נשמע בשאלת קצב פתיחת המשק לפעילות והסיכון הפנדמי הטמון בכך. לא נדונו שאלות משק ותעסוקה ולא מדיניות פיתוח וסחר פנימי או חיצוני. אפילו שאלות ביטחוניות מרכזיות, שבהן אמור גנץ להיות מומחה לאומי, כגון המרוץ האירני לגרעין, התגברות התבטאויות השנאה מאירן נגד ישראל, שלא לדבר על נושא החלת החוק הישראלי באיו"ש - לא קיבלו כולם טיפול עומק אלא שטחי ושדוף. שאלה "חצי-קשה" אחת, עסקה בפסקת ההתגברות ועליה השיב גנץ בנחרצות כי אין על מה לדבר. אולם, בכל נושא פערי ההשקפות בין השותפים לקואליציה וגבולות ההבלגה במחלוקות שכבר צפות על פני השטח - לא נאמר שום דבר קונקרטי או מחכים. על שאלה אחת שעסקה במשבר אשר פרק את שותפות "כחול-לבן", השיב גנץ כי לא בא להיות חניך תורן אלא מוביל, ומשהבין שלא כך רואים אותו שותפיו, התפרקה החבילה. הבעיה עם תשובה זו היא שאינה עולה בקנה אחד עם ההתנהלות במשך מרבית ימי המאבק הפוליטי שקדם להקמת הקואליציה. יאיר לפיד דיבר בקול אחד, גנץ בקול אחר ויעלון עסק במלחמה אישית מכוערת נגד נתניהו, שלא הוסיפה חוסן ועוצמה לקבוצה כולה. דיין דילגה בקלילות מפליגה מדי על האופן בו רואה גנץ את תהליכי שיקום המשק - מהלכים, עדיפויות, תחומי פעולה ויעדים. כיצד מצפה גנץ להניע את פעילות המשרדים שבאחריות נציגי מפלגתו, כאשר כמעט כל התפקידים המאפשרים זאת - קרי: יו"ר הכנסת, שר האוצר, מרבית נושאי התשתית החשובים, ההתיישבות באיו"ש ועוד - נמצאים בידי אנשי נתניהו. למעשה, ניתן לסכם את "המחזה התקשורתי" שרקמו גנץ ודיין במשפט הידוע: "נשיאים ורוח וגשם אין". לאור התבטאויותיהם של מספר שרים חדשים מ"כחול לבן" ובכללם שר המשפטים, שר החוץ והשר לשוויון חברתי, בנושאי מחלוקת מובהקים - מיד לאחר השבעת הממשלה, עוד לפני הראיון וזמן קצר אחריו מסתמן שהטיח הזמני שנמרח על סלעי המחלוקת בעת המו"מ הקואליציוני, הולך ונסדק במהירות. אם ימשך הדבר עוד זמן לא רב - ויש מי שמעוניינים בכך מאוד, כשראשון ברשימה הוא לפיד - ממשלת החירום, גם אם תרצה בכך מאוד, תתקשה לפעול; לא ראינו שום ניסיון רציני לדון בשאלות אלה בראיון. מאחר שהראיון לא העשיר את ידיעותיי או התרשמויותיי מגנץ המנהיג, השערתי, אשר נגזרת מהאמור לעיל ומההתבטאויות הנשמעות במחצית השנייה של שבוע זה משני הצדדים, היא: גנץ הבין שאינו יכול להביס את נתניהו. באין ממשלת חירום, יהיה אחראי ראשי לבחירות רביעיות או לשת"פ עם מפלגות אנטי ציוניות, נגד מפלגות ציונות בשאלות עקרוניות כחוק הלאום, שלימות הארץ, ומהותה של מדינה יהודית; דבר זה יפורר במהירות את מעמדו הציבורי ויסתום את הגולל על סיכוייו להגיע לראשות ממשלה. או אז ידחק החוצה מהמרחב הפוליטי. יתר-על-כן, בחירות נוספות עשויות, בסבירות גבוהה, להסתיים בכישלון מחנה המרכז שמאל ובהרכבת ממשלת ימין מובהקת, כאשר עליו ועל חבריו יתרגשו הקשיים הבאים: א. גנץ יוגדר פוליטיקאי כושל - אשר כלל לא יגיע למועמדות ראלית לראשות-הממשלה (גורל ליבני מוגבר כמה וכמה מונים) ב. לא יוכל לבלום את מהלכיו של נתניהו לרפורמה משמעותית במערכת המשפט ג. לא תיזקף לזכותו שום תרומה בנושא המאבק בקורונה והצלת המשק ד. לא יהיה שחקן משמעותי בעיצוב גבולות הביטחון של ישראל ובעיצוב אסטרטגיית המלחמה באירן ובטרור בכלל. בתנאים המתוארים לעיל, הסיכוי שלגנץ תהייה השפעה ממשית על התהליכים המרכזיים במדינה, נמוך מ-50%, על-כן, במקום לבחור בכישלון ודאי, בחר גנץ, "בברכה שקטה" של השמאל, בסיכוי.