1. מדי פעם שואל אותי מאן דהוא האם כדאי לו לכתוב ספר על נושא כלשהו. כיהודי טוב, אני עונה בשאלה: למי הספר הזה מיועד? קהל היעד של טקסט מכתיב במידה רבה את תוכנו ואת אופיו - בין אם מדובר בספר, בין אם מדובר בהרצאה אקדמית ובין אם מדובר בנאום פוליטי.
קהל היעד של
בנימין נתניהו עם פתיחת משפטו (יום א', 24.5.20) היה בסיס תומכיו - מה שמכונה באנגלית "the base". נתניהו כלל לא הסתיר זאת. הוא אמר במפורש, כי משפטו הוא מזימה להפיל לא רק אותו, אלא את כל מחנה הימין. הוא אמר לתומכיו, ש"הם" - הפרקליטות והמשטרה - מנסים לבצע הפיכה שלטונית ולסכל את רצונם שהוא ימשיך להנהיג את המדינה. הדברים שהשמיע נתניהו בתוך בית המשפט, תאמו את השלטים שהניפו המפגינים מחוצה לו לפני כן, והפכו לקריאותיהם לאחר מכן.
נתניהו פיזר האשמות ישירות ומרומזות, עם סימני שאלה רטוריים המיועדים להפוך את הנאשם למאשים ואת התביעה לנאשמת. הוא אומר שתפרו לו תיק - בלי לספק שום הוכחה. הוא שואל האם מנדלבליט נסחט - בלי לתת שום ראיה. הוא מייחס שיקולים זרים לעשרות חוקרים ופרקליטים - בלי לתת שום הסבר הגיוני. הוא מספק גרסה כוזבת של האירועים - בלי להניד עפעף. אבל נתניהו יודע היטב, שה-base שלו לא מתעניין בזוטות כמו עובדות והוכחות. מבחינת הקהל שלו, דבריו הם תורה מסיני.
ההתנהלות של נתניהו דומה מאוד לזו של
דונלד טראמפ בפרשות רוסיה ואוקראינה: להכחיש, לבלף, להכפיש. שניהם הולכים על הרגליים של היריב כאשר אינם יכולים ללכת על הכדור. אומנם יש הבדל מאוד מהותי: הזירה של טראמפ הייתה פוליטית, בעוד זו של נתניהו היא משפטית. מול בית המשפט, הגישה הזאת עלולה להוות חרב פיפיות, אפילו בתת-מודע של השופטים. אבל דומה, כי זה לא מטריד את נתניהו. דעת הקהל והפוליטיקה הן עכשוויות; פסק דין חלוט יהיה אולי בעוד חמש-שש שנים, ומי יודע מה יקרה עד אז.
2. ראו את התמונה המובאת בראש הדברים: כיצד שורה של פוליטיקאים בכירים, כולל שרים בכמה מן המשרדים החשובים ביותר בממשלת ישראל, עומדים סתומי פה מסביב לראש ה
ממשלה, המעלה האשמות קשות ביותר כלפי גופי החקירה והאכיפה. נכון שהמסיכות הן תוצאה של הקורונה, אך הן מסמלות היטב את להקת המעודדות חסרת התקדים שגיבתה את ההאשמות חסרות התקדים.
תראו מי היה שם: השר לביטחון פנים,
אמיר אוחנה, הממונה על המשטרה המושמצת; שר האוצר, ישראל כ"ץ, היושב על הברזים התקציביים של המשטרה והפרקליטות; שרת התחבורה,
מירי רגב, האמורה להיות חברה בוועדה לבחירת שופטים; אסנת מארק, שגם היא אמורה להיות חברה באותה ועדה; דוד אמסלם, האיש השולט על נציבות שירות המדינה, שנציגיה יושבים בכל המכרזים למשרות ממשלתיות. בקיצור: כמעט כל מי שיכול לנקום במי שהעזו לפגוע בבוס הנערץ שלהם. אפילו
ניר ברקת, האיש שקיבל מנתניהו יריקה עסיסית בפניו, הופיע כדי להתרפס.
כאשר חבורת התומכים נכנסה לבית המשפט, הם סירבו לומר מילה וחצי מילה לתקשורת - מה שבוודאי חייב אותם להרבה מאוד התאפקות. ברור לחלוטין שהם קיבלו הוראה לשתוק, כדי להותיר את הבמה כולה לנאשם-המאשים. אמסלם ירד אחר כך אל התקשורת, והרעים בקולו את אותן האשמות - בעוד העיתונאים מאזינים לדיון באולם סמוך. זה היה ניסיון ברור להתחרות בהליך המשפטי ולייצר לו מסלול מקביל - בדיוק מה שנתניהו רוצה לעשות.
3. היה עוד פרט ראוי לציון ב-15 דקות הזעם של נתניהו: דרישתו לשדר את משפטו בשידור חי. התקדימים היחידים לכך בתולדות המדינה היו משפט אייכמן ומשפט
דמיאניוק, בשל חשיבותם ההיסטורית והחינוכית. בית המשפט העליון שידר בחודש שעבר כמה דיונים, בעיקר בשל אילוצי הקורונה.
את נתניהו זה לא מעניין: הוא רוצה יחס מיוחד, בדיוק כשם שביקש פטור מהתייצבות לישיבת ההקראה. נכון לעכשיו, הוא זרק את הבקשה הזאת לחלל האוויר, ולא לבית המשפט שבידיו מצויה הסמכות הבלעדית להתיר צעד חריג שכזה. אבל אל תתפלאו אם סניגוריו יגישו בקשה רשמית, למרות שברור להם שהיא תידחה - משום שהדבר ישרת את אותה אסטרטגיית-על של נתניהו: להראות שכולם נגדו, וזה כולל את בית המשפט.
4. עוד הערה על עוד פרט. נתניהו סיים בסיפור על פגישה עם ניצולי שואה שבאו לחזק את ידיו, ממש לפני שיצא לבית המשפט. בהנחה שהסיפור הזה מדויק, אזי מדובר בניצול מכוון וציני של זכר השואה למטרותיו האישיות של נאשם בפלילים. הרי מישהו קבע בכוונה את הפגישה הזאת לשעה הזאת, אותו מישהו שידע שנתניהו מתכוון לדבר בבית המשפט ושידע גם מה נתניהו מתכוון להגיד - דהיינו נתניהו עצמו או אנשי לשכתו על-פי הוראתו. מתברר שאין גבול לסחטנות הרגשית שנתניהו יפעיל על הציבור ועל השופטים.
5. אין ספק שלנתניהו יש בטן מלאה על התקשורת, המשטרה והפרקליטות. חלק מטענותיו נכונות: לא מעט אנשי תקשורת מתעבים אותו ושואפים להפילו; המשטרה היא גוף בעייתי, כושל לא-מעט ומדליף ללא הרף; הפרקליטות נגועה בשכרון כוח ומונעת כל ביקורת אפקטיבית עליה. אך נתניהו הוא ראש הממשלה - וכשם שהתפקיד נושא עימו זכויות מרובות, כך יש לצידו חובות משמעותיות.
ראש הממשלה מחויב לנהוג בממלכתיות, גם כאשר בתוך-תוכו הוא מתפוצץ. ראש הממשלה אינו יכול להגיד כל מה שהוא חושב ואינו יכול לעשות כל מה שמתחשק לו. זה נכון בענייני המדינה וזה נכון ביתר שאת בענייניו האישיים. עליו להעמיד את האינטרס הממלכתי לפני האינטרס האישי, ולבחור בראשון כאשר יש התנגשות בין השניים. אם הוא אינו מסוגל לעשות זאת, שלא יעמיד את עצמו לבחירה מלכתחילה; ואם הוא אינו מסוגל להמשיך לעשות זאת, עליו להתפטר.
ההסתה של נתניהו כבר יוצרת סכנה מוחשית. ראש צוות התביעה, ליאת בן-ארי, נמצאת תחת אבטחה מתוגברת. ואם תאמרו שזו סתם הצגה של משרד המשפטים, אזי נזכיר שתוגברה האבטחה גם על השופטים
רבקה פרידמן-פלדמן, משה בר-עם ו
עודד שחם. כלומר: במשפטו של ראש הממשלה קיים בקרב גורמי הביטחון חשש, הדומה לזה שמלווה את משפטיהם של ראשי ארגוני פשיעה.
6. נתניהו יודע את כל זה, והוא ממשיך לפזר כזבים וללבות שטנה. באותו הקשר יש לראות את הרעיון המופרע, לפיו נתניהו - הנאשם בקבלת שוחד ובמרמה והפרת אמונים - ייבחר בעוד שנה לנשיא המדינה, ובכך ייבלם ההליך נגדו למשך שבע שנים. מבחינת נתניהו, הכל הפך להיות כלי להשגת המטרה הגדולה: הישרדותו. לשם כך הוא מוכן להזנות את משרת נשיא המדינה, לשם כך הוא הלך לבחירות שעלו מיליארדרים, לשם כך הוא הקים ממשלה מנופחת וזורק מאות מיליונים.
לשם כך נתניהו גם מוכן למוטט על עצמו ועל כולנו את בניין שלטון החוק. אין ספק שבבניין הזה יש הרבה סדקים, רטיבות ואפילו עובש. נתניהו התעלם מכל אלו ברוב שנות שלטונו, כאשר הדבר לא נגע אליו. רק כאשר מתברר לו שהוא עצמו הופך לדייר בבניין שהוא עצמו מנהל, פתאום אכפת לו מכל הליקויים. ובמקום לשאוף לתקן אותם, הוא חותר מתחת ליסודות הבניין ומאיים להפילו בקול רעש גדול על כל יושביו - אלו שהוא רואה כמשימת חייו, כלשונו אתמול, את ההגנה עליהם.
