בספר המקדש את חיי האדם בדיבר, המחייב לנהל את חיינו תוך אימוץ ההוראה "לֹא תִּרְצַח", ראויה להערכה ולכבוד רב הגישה, המקדשת את חיי המשפחה וזאת בדיבר המופיע מיד אחריו, המורה לאדם "לֹא תִּנְאַף".
למרבה הצער, הערכה הרבה לספר, החותר לקדושת חיי המשפחה, מלווה בתהיות רבות העולות בעקבות קריאה בפרשת השבוע שלנו - פרשת "נשא".
קשה לי לקבל גישה אחת כלפי האישה, המואשמת בחשד של פגיעה בבן זוגה לחיים, כשקימת למעשה גישה שונה לחלוטין במקרה שגבר הוא זה, שמואשם בחשד של פגיעה ברעייתו.
על-פי הפרשה שלנו, כפי שכתוב בספר במדבר פרק ה', במקרה שאישה פגעה במי שהיא נשואה לו, די רק בעדותו כדי להביא את האישה לעמוד לדין בפני המוסד הכוהני. הכהן הוא זה שימצה את הדין עם האישה באמצעות תהליך משפטי, בו ישקה אותה במים מרים. אקט השקאת המים המרים מסתיים בתוצאה, לפיה ייקבע האם האישה פגעה בקדושת המשפחה או היא זכאית, ואין כל בסיס לאותן החשדות של הבעל, שהביאו אותה לעבור את הסיוט המבזה באותו תהליך משפטי.
בעוד שדי בעדות הגבר להביא את האישה לעבור תהליך מבזה של השקאת המים המרים, שיוכיחו אם סטתה או לא, עצם קיומו של המשפט כלפי גבר, הרי על-פי ההלכה חייב להתנהל על-פי עדותם של שני עדים (ספר ויקרא פרק ה' פס' 13).
קשה לי לקבל את פסוק י"ד בפרק ה' "וְעָבַר עָלָיו (על הבעל) רוּחַ-קִנְאָה וְקִֹנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהִיא נִטְמְאָה...". קשה לי גם כשאני קורא את הפירוש במדרש רבה ט' 11, המפרש את המילה קנאה במילה כעס. אינני יכול לקבל שכעס או קנאה יהיו כלי עבודה משפטיים ובמיוחד, שלפסק הדין מתלווה טקס שמוטב שלא היה מופיע בספר הספרים - "וְלָקַח הַכֹּהֵן מַיִם קְדוֹשִׁים בִּכְלִי-חֶרֶשָׂ וּמִן-הֶעָפָר אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן יִקַּח הַכֹּהֵן וְנָתַן אֶל-הַמַּיִם......" (פרק ה' פס' י"ז)
חשדו של הגבר מנוסח בפרק ה' בפסוקים י"ב - י"ג בגדר של ודאות מוחלטת. יש פגם בעצם ניסוח הוודאות המייחסת לאישה את האשמה וגם את הקביעה שהיא זו שביצעה את המעשה. אין בשום מקום במקרא הכרעה בבית דין שנעשית באמצעות נס. ובפרשה שלנו מה שיחוללו המים בבטנה של האישה ינחו את הדיינים בהכרעה.
גם כשאני קורא את דברי הרמב"ן - "אין בכל משפטי התורה דבר התלוי בנס זולתי העניין הזה" - אני מתקומם לנוכח הימצאות אקט של נס במהלך התהליך המשפטי, שיחרוץ את דינה של האישה, שעלולה ליפול לחיים מסויטים עקב חשד של בעלה, המתייחס אליה כאל רכושו, ולכך יש, למרבה הצער, גיבוי מכאיב בפרשת השבוע שלנו.