המדינה היא האויב העיקרי של תושביה

למדינה יש אינטרס שרידותי לטפח בתושביה תחושה של תלות הדדית, כדי שכל אחד ירגיש שהוא תלוי לא רק בשיקוליו קצרי-הטווח וברמת האינטליגנציה שלו. לכן מטפחת המדינה את מוסדות המשפחה המצומצמת והמורחבת, את הדת המשותפת ואת הרגש הקולקטיבי/לאומי. במושג "ריבונות מדינית" נכללת היכולת הלגיטימית, הבלתי מוגבלת, של המדינה לכפות את הרצונות של מקבלי-ההחלטות ואת בסיסי הכוח העיקריים שלהם, על תושביה. מקבלי ההחלטות מכוונים את החוקים, את התרבות, את האמונות, את האידיאולוגיות, את הערכים החברתיים והאישיים ואת ההסכמה הלאומית, כדי שיתאמו לרצונם ולרצון בעלי-בריתם, לשמר בידם את יכולת הכפייה הלגיטימית הבלתי-מוגבלת. על-פי-רוב אין הם מממשים את היכולת הזאת במלואה מפני שהם חוששים מאָבדן הסכמה לאומית למעמדם ולפעולותיהם. כלומר, הם חוששים מפגיעה באינטרס שרידותם הפרטית במקרה שיגזימו להשתמש בכוחם הלגיטימי.

התכלית של המדינה, לכאורה, היא להבטיח את שרידות תושביה, בעיקר באמצעות תקשורת אינטליגנטית ביניהם ובאמצעות שִכלול האינטליגנציה שהיא, כאמור, אמצעי השרידות העיקרי של המין האנושי. המדינה מתאמצת להגיע לתכלית זאת באמצעות החלטות המגבילות את התקשורת האינטליגנטית בין אזרחיה, המאיימות על שרידותם של מקבלי ההחלטות. כך מֵרֵעה המדינה בכל נקודת זמן את המצב של רוב אזרחיה, מפחיתה את אושרם וגוזלת מהם את חייהם. התכלית של חלק מהחלטותיה אלה אינה שרידות המדינה אלא אושרם של מקבלי ההחלטות. איומים פעילים של המדינה על עצמה ושל ראשיה על אזרחיה ושל האזרחים על ראשי המדינה קיימים תמיד, בכל מדינה, והם אחד ממרכיביה שכן פוטנציאלית לפחות כולם מאיימים על כולם וכולם בנויים לנטרל אִיומים על עצמם. יש אוטופיסטים המאמינים שבעתיד המאושר, כשיתוקנו עיוותים מסוימים בחברה האנושית, כגון ניצול כלכלי, יוכלו בני אדם לחיות בחברות לא פוליטיות, וממילא לא תהיה למוסד כלשהו יכולת לגיטימית בלתי מוגבלת. זה מצב לא סביר, כי אחד התנאים להמשך החיים האנושיים הוא חברות יציבות, ולשם יציבותן הן זקוקות ליכולת של כפייה לגיטימית בלתי מוגבלת. ב-1917 טענו קומוניסטים רוסים שהגשמתה של תורת מרקס ברוסיה תאפשר להם להיפטר מהכפייה הלגיטימית הבלתי מוגבלת של המדינה. תוצאת המהפכה הבולשביקית הייתה הפוכה: בשבעים שנותיה הפעילה ברית המועצות כפייה על תושביה, איימה עליהם וחיסלה רבים מהם, למען שׂרידותה הפוליטית ולמען שׂרידות מקבלי ההחלטות שלה יותר מכל מדינה בהיסטוריה, אולי מחוץ לסין הקומוניסטית. התקווה המרכּסיסטית התנפצה לא רק בתחום הפוליטי אלא גם בתחום הצבאי והכלכלי. אחרי שבעים שנה היא לא הייתה מסוגלת לקיים משק יעיל ולספק את הצרכים הבסיסיים של תושביה, לעצור את התפוררות הגוש הקומוניסטי ואת התפוררותה שלה. צבאהּ גם לא היה מסוגל לשמר את השלטון הקומוניסטי באפגניסטן וברח משם. בשנת 1990 חיו על קו העוני ומתחת לו כארבעים ושלושה מיליון אזרחים בברית המועצות (מתוך מאתיים שמונים ושבעה מיליון תושבים). בין הקבצנים האלה היו ילדים רבים. בחורף 1991-1990 נרקבו כמויות עצומות של תפוחי-אדמה בברית המועצות, בגלל חוסר היכולת לאוספם מן השדות ולאחסנם כראוי. ברית המועצות ייבאה מן המערב מזון חרום שחלק ממנו ניתן לה במתנה. המיליציה הסובייטית אספה כל שנה שמונה מאות אלף קטינים חסרי בית. לשני מיליון אזרחים סובייטים לא הייתה קורת-גג – חמישית מהם נשים ושני אחוזים בעלי השכלה גבוהה. עם חסרי-בית אלה נמנו קצינים ששוחררו מהצבא; רבים מהאזרחים שעדיין היו להם דירות לא היו בטוחים שהן תישארנה בבעלותם. יותר ממחצית המרואיינים במִשאל דעת-קהל בברית המועצות השיבו שאין הם מעֵזים לתכנן תָכניות לעתיד. כשלושה מיליון מבוגרים, חלקם בעלי השכלה גבוהה, ביקשו להגר מברית המועצות לארצות-הברית, לגרמניה ולמדינות אחרות כדי לעבוד ולשרוד. נראה שה'פטה-מורגאנה' הקומוניסטית גרמה נזק בלתי הפיך לאנושות בכלל ולברית המועצות בפרט. היא שִכנעה אידיאולוגים חברתיים ופוליטיים רבים כי אוּטופּיה קומוניסטית אפשרית. בין המשוכנעים היו חלוצי העליות השנייה והשלישית לארץ ישראל, כדוד בן-גוריון, מאיר יערי וחבריהם, ואמונה זאת הוטמעה עמוק בתשתית התרבותית של היישוב והמדינה והיא אחד המנועים של השמאל הישראלי עד היום. השמאל הציוני שהתגבש לתנועה פוליטית בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 היה קרוב בתפיסותיו החברתיות למהפכנים הרוסיים. הוא הקים זרוע כלכלית, "חברת העובדים", שהייתה כוח מוביל בתהליך בניית המִמסד הפוליטי הישראלי. כמו בברית המועצות גם בישראל התגלו מפעלי 'חברת העובדים' כבלתי יעילים וקרסו.

רבים מאמינים שתורת הפרדת הרשויות שניסח הפילוסוף הצרפתי שארל מונטסקיה, שעיקרה: בתי מחוקקים, חוקה קבועה, מערכת החוקים, בתי משפט עצמאיים, אמצעי תקשורת עצמאיים ודעת קהל מגבילים את יכולת הכפייה של הממשלים במדינות דמוקרטיות. הניסיון הפוליטי מפריך אמונה זאת. נראה שמדובר בשאיפות, ערכים ואידיאולוגיה של המאמינים, שאין בהם ממש במציאות ההיסטורית, כי יכולת כפייה היא תנאי למימוש ריבונות. בארצות-הברית – מדינה עם חוקה, תרבות דמוקרטית מפותחת ומנגנון משפטי עצמאי האמור לכפות את החוקה על המערכת הפוליטית – נכפים מהלכים על האזרחים שם בניגוד לרצונם ולמרות האמצעים שנועדו להגביל את יכולת הכפייה של מקבלי ההחלטות. שתיים מתופעות הכפייה היו מלחמת וייטנאם ופרשת איראנגייט שבה מכרה ארצות-הברית למשטר האייתולות, בעִסקה סיבובית בתיווך ישראלי באמצע שנות השמונים של המאה ה-20: בשני מקרים אלה פעלו מקבלי ההחלטות בניגוד לחוקה ולחוק. אומנם יש הבדל בין מקבלי ההחלטות האמריקנים שכפו מהלכים על האזרחים ובין מקביליהם הסובייטים שהשמידו אזרחים: מהלכיה של ארה"ב היו פחות ברוטליים כלפי פנים. מקבלי ההחלטות בעולם הדמוקרטי מַסווים בדרך כלל את הכפייה והברוטליות בתמרונים מילוליים ובמיתוסים; מסתירים מידע מהציבור ומונעים קומוניקציה אינטליגנטית. הם מַקנים למשטר אופי של דמוקרטיה מיתולוגית. כך במדינות המערב, ובוודאי כך במדינת ישראל שאין לה חוקה ושאפילו רבים מאזרחיה סבורים שאי-אפשר לראות בה מדינה דמוקרטית מתוקנת. בימי המשבר הממשלתי של אביב-קיץ 1990 קראו ישראלים רבים, מכל רובדי החברה, לשנות את שיטת הממשל: הם שבתו רעב, הפגינו, חתמו על עצומות, פרסמו מאמרים בעיתונים והתראיינו בטלוויזיה וברדיו. אותם דברים ניתן לומר על המשבר בימינו אלה שגרם במשך שנה לשלוש מערכות בחירות ולהקמת קואליציה של מפלגות שהצהירו במערכת הבחירות שלא תשבנה בממשלה זו עם זו. הבדל נוסף: בעולם הדמוקרטי קיים תהליך, אִטי אמנם, של תיקונים, כפי שמוכיחה השוואת תהליכי קבלת ההחלטות בארצות-הברית בימי מלחמת וייטנאם לתהליכים אלה בימי מלחמת המפרץ הפרסי לסילוק צדאם חוסיין ומכוּויית. תיקונים אלה היו תוצאה של דעת-קהל שהיא מביטויי התקשורת האינטליגנטית.

יחסי שוויון הם תנאי הכרחי לתקשורת מילולית אינטליגנטית. אך אם מבנה המדינה הוא: מקבלי החלטות, מבצעי החלטות ומושפעי החלטות, לא יכולים להיות יחסי שוויון בין האזרחים, ואין פיתוח מרבי ותפקוד אופטימלי של האינטליגנציה האנושית. ככל שהמערכת היררכית יותר, נפגע יותר תִפקודה של האינטליגנציה. ההיררכיה הקיצונית ביותר במדינות הדמוקרטיות מצויה בצבאות ובגופי ביטחון נוספים. לפני מלחמת יום הכיפורים דיווחו בעלי דרגות זוטרים על מהלכים סמוך לגבול סוריה ומצרים, המהווים "קאזוּס בֶּלִי" (עילה למלחמה). למרות זאת קבע ראש אמ"ן, האלוף אלי זעירא, כי מדובר בתרגיל צבאי ולא במלחמה, וכך הגיע צה"ל למערכה ללא גיוס מילואים, בניגוד לתורת הביטחון הלאומית המבוססת על גיוס מילואים לפחות 72 שעות לפני פרוץ המלחמה. כך גרם הפיקוד העליון של ישראל למותם של 2,569 לוחמים. על ההשפעה השלילית של היררכיה מסורבלת ונוקשה על התרבות ניתן ללמוד מההיסטוריה הטרום-מודרנית. הנצרות הקתולית, המיוסדת על תיווך הכרחי ונוקשה בין המאמין לאלוהיו, הייתה אחד מגורמי חשכת ימי-הביניים במערב. הנצרות הפרוטסטנטית, שקיצרה את הדרך בין המאמין לאלוהיו והחלישה את מעמד המתווכחים, עודדה את האינדיבידואליזם והייתה אחד מגורמי הכלכלה החופשית והחברה הדמוקרטית. ההומניזם שכפר בכל סמכות חיצונית ובכל היררכיה טרנסצנדנטלית, הגיע לאחת מפסגותיו בימי הרנסנס, גילה את הפוריות התרבותית והמדעית של הֵעדר היררכיה ופיתח את המכשיר העיקרי של העבודה המדעית: הניסוי הרציונלי. הסוציולוג והפילוסוף הגרמני מכּס וֶבֶּר: "הרמת הניסוי לדרגת עיקרון של מחקר, זה היה הישגו של הרנסנס. אנשי הרנסנס היו החדשנים הגדולים באמנות, חלוצי הניסוי. ליאונרדו... ובעלי הניסיונות של המאה השש-עשרה במוזיקה... היו אופייניים. מן החוגים האלה נכנס הניסוי של המדע, בפרט באמצעות גלילאו ואל התיאוריה באמצעות בייקון".¹ המדע הניסויי אִפשר לאדם לברוא ישויות מן החומר המצוי, ובכך גם מימש את הרצון האלוהי: "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו", וגם מימש את נבואת החטא הקדמון בגן העדן להשחית את כדור-הארץ ואת אפשרות החיים עלי אדמות: "האדמה לא תוסף תת-כוחה לך".² ________________________ בשבוע הבא: מהי באמת הדמוקרטיה?! חשיבות התקשורת האינטליגנטית; נטייה מובנית לצמצם את הדמוקרטיה; בן-גוריון לעומת מנחם בגין ואהוד אולמרט במבחן המנהיג הדמוקרטי; פיתוח מיתוסים על המדינה ותפקודה; הזנחת איומים פנימיים; חשיבות מערכות הביטחון; מה באמת קובע את תפקוד מערכת הביטחון; מערכת הביטחון של ברית המועצות הייתה בין הגורמים לקריסתה של אחת משתי מעצמות העל במחצית השנייה של המאה העשרים; מדוע ג'ורג' בוש היה פופולרי?