X
יומן ראשי
חדשות תחקירים
כתבות דעות
סיפורים חמים סקופים
מושגים ספרים
ערוצים
אקטואליה כלכלה ועסקים
משפט סדום ועמורה
משמר המשפט תיירות
בריאות פנאי
תקשורת עיתונות וברנז'ה
רכב / תחבורה לכל הערוצים
כללי
ספריה מקוונת מיוחדים ברשת
מגזינים וכתבי עת וידאו News1
פורמים משובים
שערים יציגים לוח אירועים
מינויים חדשים מוצרים חדשים
פנדורה / אנשים ואירועים
אתרים ברשת (עדכונים)
בלוגרים
בעלי טורים בלוגרים נוספים
רשימת כותבים הנקראים ביותר
מועדון + / תגיות
אישים פירמות
מוסדות מפלגות
מיוחדים
אירועי תקשורת אירועים ביטוחניים
אירועים בינלאומיים אירועים כלכליים
אירועים מדיניים אירועים משפטיים
אירועים פוליטיים אירועים פליליים
אסונות / פגעי טבע בחירות / מפלגות
יומנים אישיים כינוסים / ועדות
מבקר המדינה כל הפרשות
הרשמה למועדון VIP מנויים
הרשמה לניוזליטר
יצירת קשר עם News1
מערכת - New@News1.co.il
מנויים - Vip@News1.co.il
הנהלה - Yoav@News1.co.il
פרסום - Vip@News1.co.il
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ
X
יומן ראשי  /  יומני בלוגרים
ימים לא קלים והכול מתערבב עברנו את ימי השואה, ימי התקומה, חגינו סובבים דרך ציר הזיכרון, גם ציר הנחמה כתבתי סקירה על ספר שמשום מה לא זכה לתשומת לב רבה, הרומן של דן בן אמוץ 'לזכור ולשכוח' המאמר התפרסם בימים אלה בכתב עת מכובד, "המסדרון", מספר 10 - בעריכת יאיר בן חיים
▪  ▪  ▪
דן בן-אמוץ [צילום: לע"מ]

מסעו של דן בן אמוץ למחוזות הזיכרון והטראומה של השוֹאה לא נשכּח, והֵדָיו עוד מלווים אותנו. המסע הכּתוב של בן אמוץ מוצג בצורה מורכבת ברומן שלו 'לזכור ולשכוח' שיצא לאור בשנת 1968. משום מה הרומן המטלטל הזה לא זכה להרבה תשומת לב. ניסיתי להבין את צופן המסע, את משמעות המגע בעבר הנורא, לצייר לעצמי מה יש באותה שיבה לזמן הבלהות. מה פשר המסע של דן בן אמוץ?
המסע הופך להיות לקרב רוחני מעל למקום ולזמן: לפנינו אודיסיאה פנימית, מסע נפשי, שיש בו התנגשות בין זהויות, בין זמנים, בין חֶלקי תודעה שונים. דן בן אמוץ, היוצר הישראלי, שאימץ לעצמו זהות של צבָּר יצא לדרך והנה הוא קלוע בתווך: המספר הישראלי דן בן אמוץ נקלע לטלטלה נפשית: הוא חוזר בשִׂיבה מאוחרת למחוזות הילדות ספוגי הזיכרונות, והוא קולט, תוך כדי תנועה, שהוא מחזיר לחיים את היֶלֶד שהיה בו, מנסֶה להחיות קולות מתוך גֵיא ההרֵיגה.
המסע לגרמניה מצויר במכחול עז, בנדודי נפש: זה יומן אישי של ביקור במחוזות שונים. אבל הוא מעל לזירה הגאוגרפית, מעל לזמן הכתיבה: ברור לנו, מרגע לרגע, שזה יומן פיוטי של מסע לעומק, מסע נפשי. דן בן אמוץ ניסה לבנות עימות ספרותי בין הילד, שחזה על בשׂרו את ימֵי האימה של השואה, לבין הישראלי שמגיע כעבור שנים 'לסגור חשבון' - וכאן הכוונה לדו משמעיות של ביטוי זה: מצד אחד, לתבוע את הגרמנים ולדרוש פיצוי על הסֵבל ועל הנכסים שלקחו ממשפחתו, ומצד שני - לקחת אותנו לקונפליקט בין גרמניה של ימי האופל לבין גרמניה, שבּה הוא מבקר לאחר שנים. גרמניה האחרת.
התמודדות עם זכר השואה
ההתמודדות של דן בן אמוץ עם הזיכרון ועם התמורות ההיסטוריות ביקשה לה את הז'אנר הראוי. אין זו כתיבת רומן בנוסח אהרון אפלפלד. בן אמוץ כותב יומן מסע. אדם בוגר שב למחוז ילדותו. קל יותר להשוות את הז'אנר בו בחר בן אמוץ לכתוב, לרומן של יהודה עמיחי, 'לא מעכשיו, לא מכאן'.
ברומנים שלו ושל עמיחי, יש כמובן, בְּדרך העלאת הזיכרונות, ניסיון לתאר את הטראומה של השואה. המסע בהווה, אבל עטו של הכותב מציירת מילים ותמונות רחוקות: יש תמונות שמבטאות בדרך ספרותית את הסֵבל, את הגחלים הבוערות שלא כּבו מאז. אין ספק גם אצל עמיחי, גם אצל דן בן אמוץ, אנו חשים את הפַּער הבלתי ניתן לגישור בין שָם לבין כאן, בין ימי הֶעבר הנוראים לבין המַסע בהווה. נקודה אחת שווה בשני הרומנים - זיכרון השואה והחשבּון עם העָבָר - לוכד את הלב, שובֶה את הנפש, יש לו נוכחות תרבּותית.
היומן של הצעיר הישראלי, השוזר בפרקי המסע הבלחות מקפיאות דם לעבר ולזיכרונות המסויטים, רוב יותר ליומנים של יהודה עמיחי בספרו 'לא מעכשיו, לא מכאן", ובמידה מסוימת לספרו של חנוך ברטוב "פצעי בגרות". עם זאת, בן אמוץ אינו יודע, אם זה הזמן לזכור או זה הזמן לשכוח. כיוצר נלבט הוא מהלך על קרחונים קפואים, הנמַסים תוך כדי הליכה, תוך כדי מגע עם 'אירופה האחרת'. תיאור זוועות העבר אינו החֵלֶק המרכזי ביומני המסע של צעירים ישראלים המגיעים לאירופה להיפגש עם מחוזות הזיכרון: וכאן באנו לחזות בשלושה יוצרים: ניסיוון הכתיבה של יהודה עמיחי ובן אמוץ, או חנוך ברטוב, שבא לתעד את הגיבור שלו כשליח הבריגדה למחנות הניצולים.
המתח בין זיכרון לשִכְחה מאפיין את שלושת הכותבים. נראה, כי בן אמוץ שאב את שם הרומן שלו מן השיר האלמותי של אברהם שלונסקי, "הנֵדֶר". בן אמוץ שידר בַשם שלו לבטים, שלונסקי ביטא שבועה נחֱרצת: "לזכּור ודבר לא לשכוח". אהרון אפלפלד כתב בכאב: "פעמים נדמה לי, כי הרצון לשכוח ולהשתכח היה עז יותר מן הרצון לדבּר ולעצֵב. אך מה נעשה וכל בריחה מחזירה אותנו, בסופו של דבר אל עצמנו, אל ילדותנו, אל המחנות, אל הגיטאות" ("אל מעבר לטראגי").
תיאור הזוועה של השואה מֵטיל מורא על הכותבים. אהרון אפלפלד נזהר גם הוא מלעסוק בזה ועיקר כתיבתו היא על עלילת החיים שנבעה מן הטראומה והאסון: ניצולי שואה, דמויות שנשאו בתוכן את השואה, שהשואה חרתה בהם צלקת, חותָם. בן אמוץ אינו מתאר את הימים הנוראים בזמן אמת. יש מרחק של שיבה מאוחרת, של פרספקטיבה: עולות סצנות מצמררות תוך כדי מסע: תמונות בלָהות בקטעי הזיכרונות, תמונות רפאים, שמטלטלות את הגיבור אורי לם, שברי מציאות מילדותו. הוויה בוערת, שקשה לגעת בה. אנו נזכרים באמירות לאחר השואה, כמה קשה לתת ביטוי לאותם ימים.
בשנת 1949 כתב תיאודור אדורנו, כי 'לכתוב שירה אחרי אושוויץ זהו מעשה ברברי". בעקבות השיר של פאול צלאן 'פוגת המוות' הוא תיקן את עצמו וכתב, שהייתה זו טעות לכתוב שאחרי אושוויץ לא ניתן לכתוב שירה.
ביומן של דן בן אמוץ אנו נמצאים כל העת בשתי התרחשויות מקבילות: מסע של צעיר יהודי בשִיבה מאוחרת למחוזות הטראומה, וניסיון להתעקש על ההווה, לחצות גבולות, להתקרב לגרמניה. דרך הצגת היומן חושֶׂפֶת לפנינו, שיש מתח בין זהויות: זהו צעיר ישראלי, צעיר מורד, שמחק את הזהות הקודמת. דן בן אמוץ התוודה בעבר וחשף זאת ברבים: "אני מי שאני בוֹחר להיות. שם משפחתו של אבי היה תהלים-זאגר, אומֵר-תהלים, והיה טבעי בעיניי, שיום אחד קברתי את... שם משפחתו באחד מאותם מחנות. אני לא רואה שום סיבה לסחוב אִתִי את מורשת אבותיו" - כך בן אמוץ מצוטט על-ידי אבי שגיא וידידיה שטרן, "העבר שבהווה", הארץ - 16 בספטמבר 2006.
משבר הזהות של גיבור הרומן
ברומן של דן בן אמוץ, הגיבור אורי למפל, ארכיטקט, משנֶה את זהותו לאורי לם. הרומן אינו מסתגר בדלת אמות של מסע תכליתי להשגת הפיצויים, והמורכבות שבו נובעת מכך, שבן אמוץ אינו מנתק עצמו מן החיפּוש המתמיד אחר אהבה, חיזורים אחר נשים זרות, לא יהודיות. הצעיר הישראלי מבקש לחוש שלמות: יש תחושה שזה חלק מן הרצון לבטא חיים מלאים. לא לשקוע בעבר, במורשת המשפחתית. כפי שאמר בן אמוץ בציטוט לעיל, אין הוא רוצה לסחוב איתו לכל מקום מורשת אבות.
כאשר הוא נחקר במשטרת הגבולות על מזוודה שאבדה לו, הוא מאַחר את הרכבת בדרך לפרנקפורט. בכל פעם שהוא מדבּר על מסע, אנו חשים שהתיאורים נושאים ברקע מסעות אחרים, זה מבוך ללא פתרון. וכך כאשר הוא מבקש לעזוב את תחנת המשטרה ולנסוע לפרנקפורט, אנו שומעים את הווידוי הפנימי: "אין לי כוח לצאת שוב למסע, להידחק ברכבת מלאה, להיות מובל שוב כבהמה. אני מוכרח לנוח. עיניי נעצמות. אני מוכרח לישון שעתיים- שלוש. למה שם אביך למפל ושמך לם? הירש לם. הירש שהפך לצבי, והצבי שרצה להימלט עוד יותר רחוק מעצמו הפך לאורי. האם היה דמיון כלשהו בינינו" - עמוד 58.
צבי הירש הפך לאורי, ויש כאן דרך לברוח מארץ הצבי העתיקה, לדמות המיתולוגית של הישראלי. אורי, כך רצתה רחל לקרוא לילד שיוולד לה, כך קרא משה שמיר לגיבור ספרו 'הוא הלך בשדות'. לאונייה שבה מגיע הגיבור לאירופה בסיפור של בן אמוץ יש שם סמלי - 'תיאודור הרצל'. הגיבור שב לאירופה בסוג של מסע גאולה מחודש.
המסע אינו מַניח לו להיפּרד מן המורשת ומן הזיכרון, וזה מה שהופך את הרומן לקוקטייל של דמיון ומציאות. אלה מוליכים את העלילה בכל התחנות המְטַלטלות ובנקודות מפתח של העלילה. הדמויות שהגיבור נפגש עמן בהווה מחליפות צורה, ואנו מקבלים בזמני דמדומים של עלילת ההווה דו-שיח של הצעיר המתלבט עם עצמו, שיח עם ילדותו, עם הוריו, עם אחיו.
אורי לם מגיע למשטרה להתלונן על מזוודה שאבדה לו, שאולי נגנבה ממנו, ןזה הופך להיות מאיץ לחקירה פנימית: בחקירה המתישה, הוא מבין, שהוא עדיין קורבן: עליו להיאבק, להגן על זהותו, על שושלת היוחסין שלו, הקשר לשֵם המשפחה של אמו. במהלך החקירה הצולבת, הוא נזכר, כיצד במו ידיו שָׂרף את העבר שלו, השמיד תצלומי משפחה ישנים: לפתע עולָה לעיניו דמות אביו, והוא מודה בגילוי לב, עמוד 58: "אפילו את פניו של אביו איני זוכר תמיד. היו לי פעם תצלומים. בתצלום קטן אחד שכב על הספה, לבוש פיז'מה פרחונית של משי, לידו ישבה אמא...". בהמשך הוא מפרט זיכרון שבו עולה זכר אחיו, ואכן אחיו כובש לו מקום מרכזי בכל הקטעים ברומן שבהם משלב דן בן אמוץ תערובת של דמיון ומציאות, התפרצות של הר הגעש הישן לתוך החיים. בתוך העלילה מתערבּבות הדמויות של ההווה ולרגעים הן מתחלפות בדמויות המשפחה, בסיפור העבר, המסרב להיעלם בתהומות הנשייה.
כך עולה דמות הָאח בהֶמשך: "אמא עומדת ליד השולחן ומוזגת משהו לתוך ספלי חרסינה דקים ומירי אחותי יושבת לידה (שערה גזוז בקו ישר על מצחה) ואחי הגדול והיפה מחזיק ספר ליד שפתיו. והילד הקטן העומד מן הצד, ילד בן חמש או שש - זה אני. את הכל שרפתי ביום הולדתי החמישה עשר, שישה תצלומים וארבעה מכתבים, שהבאתי אתי ארצה משָם. למה מִשם? מפֹּה, בעצם, מאירופה".
המזוודה והרכבת - מוטיבים בין עבר להווה
ה"מזוודה" האבודה והטלטול ב"רכבת" מסתובבים ברומן הזה כמוטיבים מתגלגלים, דו-משמעיים. כך גם המצב המוזר, שבּו היהודי הקורבן נחקר שוב ושוב. תחילה בקשר למזוודה, אחר כך בנוגע לאלמנה המדומה, ששדדה את הגיבור. דרך הייסורים של חקירות בשלבים שונים היא חלק מן הניסיון להבין, האִם אירופה השתנתה, האם יש דרך להשתחרר מן הגולה, משִׂנאת הגויים, האם מסעו של צעיר ישראלי, שמחק סימני זהות יָקל עליו בדרכו ל'אירופה האחרת'?
כאשר הגיבור מתלונן על אובדן המזוודה, הוא הופך לנחקר, והוא מופצץ במטר שאלות על משפחתו, על העבר היהודי שלו. החוקר אינו מבין, כיצד אין הצעיר הישראלי זוכר מה שם המשפחה של אמו. גם לכאן מתגלגלת הרכבת. שימו לב לדיאלוג: ""אני אאחר את הרכבת שלי", אמרתי בחימה כבושה, "למה לך שם משפחתה של אמי"? עמוד 54. כאן מגיע הרגע שהצעיר, נאלץ לחזור אל העבר, שכּה רצה למחוק. "הסברתי לו ש... אמרתי לו במילים חטופות ומובלעות, שאיבדתי אותה בגיל עשר, שהפרידו בינינו במלחמה שהייתה. היא נשארה שם ואותי הבריחו מעבר לגבול, ומשפחה איטלקית אימצה אותי". - שם.
מוטיב הזנות - הדרך לאירופה האחרת
ההיכרות הראשונה עם אירופה האחרת, היא בבואו לגנואה בדרך לעבר שלו כילד באיטליה. בבית הקברות הוא נפגש באלמנה מתאבֶּלת על קבר בעלה, והצעיר המבקש להוכיח, שיש בו כוחות להזדהות עם סבלם של אחרים נסחף אחר קשר נפתל של נחמה ואהבה, והתיאור הוא שילוב של אֶרוס ומוות, אהבה ובית קברות: "חשתי, שאינני נמצא לידה וידעתי, שהיא אינה נמצאת לידי, הייתי בבית הקברות". האמת נגלית וטופחת על פניו. האלמנה, שעִמה קיים קשר אהבים אינה אלא זונה - אחת מתוך קבוצה של 'המתאבּלות של גנואה'. החשיפה מותירה את הגיבור הישראלי בהלם: עמוד 38.
כל זה הופך לתמונה שמסמלת השחָתת דרך: אֵבֶל כדרך של זנות. כאשר גיבור המסע מסביר את הרצון לתבוע את המגיע לו בשם האסון והשֵבר שעברו עליו - הוא שב לאותו מוטיב: "לא עמד בי האומץ להודות, שאני נוסע לתבוע פיצויים בגרמניה. יום יום חזרתי ושיננתי לעצמי, שרק חלק קטן מן המגיע לי, נוסע אני לתבוע" - עמוד 59 - ובהמשך: "סירבתי להודות שגם אני, אני שהתעקשתי לשכוח ולמחוק כל מה שעבר עליי עד שהגעתי ארצה, הסכמתי בסופו של דבר לתרגם את חלומות הבּלהה שלי למארקים ולסכם את הזוועות במכונת חישוב. לא אחת ראיתי את עצמי כזונה-מתוך-הכּרה, המתביישת ברגשות האשמה שלה, בשעה שמשלמים לה את שכרה". שם.
ערבוב הזנות והאבל - סיפור הזונות המנצלות את הזיכרון בדרך של מתאבלות המבקשות אהבה - מוטיב זה לא נשכח ממנו, מלווה את דרכו במסע: יש לכך השלכות לכל אורך העלילה, גם במגע עם הצעירות הזרות: הדרך אל גרמניה האחרת והניסיון לפצֵח את הסוד שלה - יש בה 'שדה מוקשים': קשרי אהבה בנקודות שונות של העלילה פוסחים על שתי הסעיפים, זיכרון, מוות, שילומים.
הרומן אכן מסתיים בהיסחפות אחר פרשת אהבים עם בתָם של המרצחים. יש לכך רמזים מַטְרימים בקשרים קודמים בתחילת הרומן ובמהלכו. כדי להבין את הקוד המיוחד של הקשר, כדאי לעקוב אחר מוטיב האהבה והמוות לכל אורך הרומן, וזה כולל גם את הקשר עם הזונה מגנואה. בפרק 'מגע של שתיקה' נחשף הצופן של הממד הרוחני שיש בקשרים של הגיבור עם הנשים: "בהזיות החֶמדה שלי אני מוצא את עצמי תמיד פנים אל פנים עם אישה זרה, במקום או במצב שאין ממנו מפלט, ברכבת, באונייה, בחוף בודד, בסירה - במעלית שנתקעה". עמוד 128.
כדי לזכות באהבה ובליל אהבים, הוא נדרש לתת את עצמו, והוא מודה: "נמאסו עליי השיחות האינסופיות, החיזורים המילוליים והשכנועים הקרים שלפני רגע האמת... מפתֵח גנבים שרק בעזרתו ניתן לפתוח את דלת חדר המיטות, ולא אחת אני חש בחילה עמוקה נוכח עסקות מסחריות אלה". שם.
זהות כפולה - האם להשלים עם גרמניה
השם "לזכור ולשכוח" מלווה את העלילה, ובנסיעה הקופצנית שלנו יחד איתה, אנו חשים את יצֶר השכחה מצד אחד ואת הַבלָחות הזיכרון, ויש לעתים תחושה לגבי הגיבור הכותב: שתי נשמות באדם אחד - דוקטור ג'קיל ומיסטר הייד. דימוי זה דבֵק באורי לם המתלבּט - ובה בעת גם באותם ישראלים, שבחרו לשוב לגרמניה ולחיות בה. יש רמזים לכך, שהיו יהודים, שבשֵם הצלת יהודים בימי המלחמה, עשו מעשה נבלה - מכרו נשמתם לשטן. לצורך כך מפגיש אותנו דן בן אמוץ, עם גיבור ישראלי נוסף - שיש בעבר שלו פנקסים כפולים של עדויות סותרות.
כאשר הוא מבקר בפרנקפורט בביתו של מתי ארצִי, הוא מבקש מקלט לרגע ומתרץ את בואו לגרמניה, בשל סדרת מאמרים, שהוא כותב כביכול על 'הישראלים בגרמניה'. הוא נזהר מלספֵּר, שהגיע לגרמניה כדי לתבוע פיצויים, ומציג עצמו כמי שעומד מלמעלה ובודק כיצד ישראלים מתאקלמים בגרמניה, כיצד הם עושים בה עסקים ומטהרים את הארץ, שגבתה מחיר מבני העם שלהם.
אותו כפל פנים שהוא מגלה בעצמו - הוא מתעד בדמותו של מתי ארצי: מתי מספר סיפורי גבורה כיצד הציל יהודים בשואה, והגיבור נזכר ברשימות על מעשיו של האיש, עלילותיו, הסיפור של הוריו בדרך למחנות, תיאור של "שלדים בפיז'מות פסים" - עמוד 64 - ומעבר לזיכרונות הקושרים את האיש לחלק מן הצבא הבריטי באיטליה, לעלייה הבלתי לגאלית, לעריקה מהצבא בשנת 1945.
המתח בין המסופר לבין הזיכרון האמיתי מכֶּה בו וחובט שוב במהלומה עזה: באותה עצמה של מאבק בין זיכרון לבין שכחה, בין זיכרון מעוות לבין רצון לברוח מן הכול. הוא מתאר זאת כך: "ואני לא רציתי לשמוע את הסיפורים שלו. סיפורים ממין זה היו לי משלי, ואף אותם לא רציתי לזכור" - עמוד 46.
כאן נפער שֵבֶר האמון בין שניהם, והגיבור יודע, שאינו נקי כל כך, שהרי הוא מסתיר מחברו, מתי ארצי, את רצונו לתבוע מפיצויים. "הייתי צריך להגיד, שאני נוסע לתבוע פיצויים, ואז אולי היה חוסך ממני את סיוטי ההרצאה הזו" והיה זוכה בדמיונו להרצאות על הרנסאנס האיטלקי -"על כל נושא שהוא, רק לא על הדברים ההם, ועל טונות האֵפֶר באגמי המים, שלעולם לא יהיו צלולים עוד" - עמוד 65.
המסע לגרמניה מערעֵר את עולמו - וקשָה לו הפגישה ברכבת עם גרמנים: לא היה ספק בכך: רציתי להסתתר, לא רציתי, שיושבי התא יידעו שאני שומע גרמנית". עמוד 75. הוא מתחיל לעכל שזה המחסום שממנו פחד - השתיקה והדיבור בתא הרכבת "מהווים בעצם את הפגישה הראשונה בין הנרצח והרוצח, פגישה שהייתה תלויה לנגד עיניי שנים רבות כל כך, פגישה שאליה נמשכתי וממנה פחדתי", שם.
שילומים והשלמה - האם זו בגידה?
הרצון לתבוע פיצויים מייסר אותו לכל אורך תחנות המסע: "איפה נשמע בעולם, שהנשדד המבקש את הֲשָבת הגזילה יתבּקש על-ידי השודד למלא שאלונים, להגיש מסמכים ולהביא עדויות, שהרכוש אשר נשדד אכן רכושו הוא? איפה נשמע, שקורבן ייאלץ לנהל משא-ומתן עם רוצחו"? שם.
קשה לגיבור המסע להפריד את גרמניה החדשה מכל הזיכרונות, והקרוסלה הבלתי פוסקת של לזכור או לשכוח, מעלה מאבקים פנימיים בין סליחה לבין נקמה: "למה לא בעצם? שאלתי את עצמי בחֲטף. למה לא להוציא את הקארל גוסטב מתחת למעיל הגשם שלי, לעמוד בגבּי אל הדלת ולטאטא בצרורות את כל האולם הזה"....ובהמשך לאחר תיאורי זוועה הוא כותב: "ובכן רצחתי, אז מה? מה תעשו לי? תכלאו אותי לשלוש שנים כמו את כל הרוצחים שלכם. שטויות. האם בזה יסתיים חשבּון השילומים שלי? ומה עם האחרים? מה עם האחרים שהובילו, ששדדו, שכּלאו, שהיכּו, שחמסו, שהעידו, שהתעללו, שאנסו, שיָרו, שפתחו את הברז ההוא, שאישרו, שחתמו, שראו ושתקו? מה איתם? האם אפשר לחסֵל כך עם שלם? מתי מותר יהיה לרחוץ סוף-סוף את הידיים ולהגיד 'זהו זה'? הרי אין לזה סוף. על שרצחתָ תרצח, וסוף כל מרצחיך שיירצחו" - עמוד 95.
מעניין להשוות ברגעים שונים של העלילה את הלבטים של הצעיר הקרוע בין עבר להווה, בין זיכרון לבין שכחה - בדילמה המרכזית: שילומים וכסף תמורת הקורבנות - ומצד שני בפרשיות האהבה - מכירת אישיותו וקסמו המיוחד, תמורת נכונותה של האהובה להתרַצות, לתת את עצמה. בלשון של וידוי עמוק הוא כותב: "ועכשיו כשפתחתי לפנייך את החדרים הפרטיים ביותר של לבּי, כששילמתי לָך מראש בִּזהב נשמתי". אותו מִסְחר בחייו, בעבר שלו, במורשת משפחתו - עובר כאן עיבוד בַּקשר שלו עם הנשים הזָרות לאורך המסע. ושימו לב לַתחושה שלו: "אני יודע בדיוק, מה מוכנה הקונה הנזקקת לשַלם תמורת כל משפט, שהיא מאלצת אותי להוציא ממחסן שכיות החמדה... מה טהור הלילה שלא הוצע למכירה, מה זכה יותר התשוקה הגלויה, השקיקה של אמת, התאווה העירומה שצוללים למעמקיה ללא הגה". עמוד 129.
גם מעשה האהבה הופך להיות מרקחת של טוהרה וטומאה, אמת ומסחר, מכירת נשמה: "תשלום הכרחי, אתנן אינטלקטואלי, מפתח גנבים...אני חש בחילה עמוקה נוכח עסקות מסחריות אלו", עמוד 128 - וכך הוא מתייחס לדברי אהבים שיובילו לאהבה עצמה, למעשה עצמו. התקרבות בין גבר לאשה מוצגת כשיבה מאוחרת לזיכרון, כהתקרבות לתבות נעולות של עבר אפל: "אין עוד צורך להעמיד פנים. כל החשדות וההתייסרויות נעלמו ואינם. שני אנשים רחוקים שהתקרבו מדפדפים זה בזה, פותחים מגרות שהיו נעולות עד עתה. מעבירים זה לזה תמונות שצולמו במפתיע - רגע יפה של אמת. לפעמים". קטע מדהים ונפלא, עמוד 129.
יש קטע סהרורי, כאשר הוא נתקע במעלית עם צעירה זרה, ובדרך לא דרך, חילופי המבטים, השיח, רחש המעלית. הקשר עם אותה צעירה, ברברה, הופך להיות בהמשך הקשר המשמעותי המרכזי. באותם רגעים של חוסר ודאות במעלית, נרקם קשר מיוחד: "ידיי נתרעדו על כתפיה. היא הביטה לתוך עיניי הקרובות ואני ראיתי את בבואתי המעוותת בתוך אישוניה" - עמוד 132.
העבר הנאצי והאהבה - סתירה פנימית
המסע אל גרמניה האחרת פוסע בנתיב האהבה והרגשות והניסיון להיפתח אליה, וכאן מתנגשים עבר בעבר, סיפור זיכרונותיו והשואה המשפחתית עם הסיפור של הצעירה: "שאלתי אותה פעמים מספר, מי האיש שתצלומו הגזור תלוי מעל שולחן הכתיבה שלה" - עמוד 204.
כאן הוא נחשף לסיפור של דוֹד, ששרת בצבא הגרמני - והסיפור של של אותו 'לוחם נאצי' אכן חושף גרמנים מסוג אחר. הדוד גוסטב נקלע בחזית הרוסית לקרב מול פלוגה רוסית. החיילים הרוסים משליכים את נשקם, ואחד החיילים הנאצים פותח באש מקלע - "ולא חדל לירות, עד שהזעקות האחרונות גוועו בתוך השלג האדום. הדוד גוסטאב הרג את החייל בצרור אחד של תת-מקלע". הדוד שהיה איש מצפון ומוסר, לא התאים לרוח הצבא הגרמני: "הוא נעצר, הובא בפני בית דין שדה והוּצא להורג בו במקום". שם.
הקשר עם הצעירה הגרמניה מעמיק את תחושת הסתירה הפנימית בהוויתו של אורי לם, גיבור הספר. כאשר ברברה מבשרת לו, שהיא בהריון והשיחות מובילות להחלטה שלהם להתחתן. את תחושתו הוא מבטא במילים אלה: "אם כן, אני נשוי, אמרתי לעצמי. נשוי לברברה שלי, לגרמניה. שמעתם את החדשות? אורי לם התחתן עם גרמניה וחי בפרנקפורט. לא ייתכן. עובדה. איבד את כל המשפחה שלו בגרמניה, נסע לתבוע פיצויים והתחתן עם גרמניה. הרי זה שיא השפלות! נשא לאשה את בת מרצחי משפחתו ובכספֵּי השילומים הקים לה בית" - עמוד 220. השילוב הזה בין מסחר לאהבה, בין שילומים לפיוס - לא תם.
החיפוש אחר פיוס בין העבר לבין ההוה, בין הזיכרונות לבין ההשלמה - החיפוש וההתלבטות מגיעים בנקודות מרכזיות בעלילה לפיצוץ. סיפור הגבורה של הדוֹד שנורה על-ידי הנאצים, אכן מרכּך את הקֶשר עם הצעירה הגרמניה. בווידוי של האב - אביה של ברברה שטאל, נחשף צד נוסף. כבעל חברה לייצור מכשירים אופטיים קיבל האב הזמנה לייצר משקפות וטלסקופים לצבא הגרמני. אורי לם, שנאלץ להתמודד עם סיפוריו של מתי ארצי, החבר הישראלי, על חלקו בהצלת העם היהודי, מצליב במוחו בין העדויות, ואז מגיע לרגע הווידוי של מר שטאל:
"אין לי שום רגשות אשמה. ידעתי היטב למה נועדו הפאריסקופים. עשיתי כּכל יכולתי די, שהפאריסקופים בצוללות שלנו יהיו מדויקים ומשוכללים ככל האפשר. אני לא הכרזתי מלחמה על העולם. רציתי רק לחיות. ובאשר למיקרוסקופים. אני יודע היטב, לְמה אתה מתכוון. הנוסחה הזו הרשומה על הקיר מאחוריך מוכּרת לי. זהו ה'מנה מנה תקיל ופרסין' של העם הגרמני. אני ייצרתי מיקרוסקופים בשביל מעבּדות ובתֵי חולים. לא יכולתי, וגם לא עלה בדעתי להַתְנות את מכירתם בהבטחה, שלא ישתמשו בהם למטרות שלא לִשמן נוצרו. הרי לא יעלה בדעתך להאשים תעשיין של חוטי תיל בסיוע להקמת מחנות הֶסגר".
בשיחה עם מר שטאל אנו מבינים, עד כמה מורכבת התנהגות בן אנוש, כמה קשה המסע הזה בין שילומים לבין השלמה, בין מסחר לבין טוהר מצפון - ואין תחנה סופית. המפגשים שלו עם גרמנים לכל אורך העלילה מייסרים ולוקחים אותו אחורה לזמנים מצמררים, לחוויות של אימה, לחיבוטי נפש. הסיוטים לא יחלפו.
הגיבור כנחקר והגיבור כחוקר
החקירה הנגדית שהוא עורך לאביה של הצעירה כמו לוקחת אותנו אל תחילת הסיפור: לחקירה של הצעיר הישראלי במשטרת הגבולות. נעצור לרגע להשוות בין תחילת הרומן לסופו: השיחה עם מר שטאל בניגוד כמו משיב אותנו לחקירה בתחנת המשטרה בתחילת הרומן. הצעיר הישראלי מדבּר עם אביה של אהובתו, מברר כיצד כל הסיפור שלו חושף את העבר הנאצי של אירופה האחרת. זה מעיד על עולם שהשתנה: לרגע שב אלינו סיפור העדות במשטרת הגבולות, זה נשמע כמו חקירה נגדית של בן לעם הנרצחים, החש נורא, הקורבן נחקר כמו נאשם בבית משפט - מניף אצבע מאשימה לדור המרצחים.
התשובה של מר שטאל, שהיה מעורב במכירת ציוד לנאצים מעוררת שאלות, אבל מוכיחה לנו, שקשה לראות הכל שחור-לבן: נציג העבר הגרמני מבדיל בינו לבין תעשיינים גרמנים, שייצרו תנורי מוות לנאצים, וכך מצוטט האב: "קופף ובניו סיפקו תנורים למטרה ספציפית מאד. התנורים שלהם לא נועדו לאפיית לחם. הם בהחלט אשֵמים, אבל אינני רואה במה אפשר להאשים תעשיין שהפיק חומצה גופריתית... המופיעה בנוסחת המוות שרשמתָ. החומצה הזאת משמשת לצרכים רבים בתעשיה, לעיבוד מתכות, למשל. גם במפעל שלי משתמשים בחומצה זו". "מר שטאל", אמרתי, "אני לא האשמתי אותך". "נכון. משונה שאני מצטדק. כנראה שבּכל זאת אינני נקי לגמרי מֵרגשי אשמה" - עמוד 340.
המתח הנורא הזה בין לזכור, לשכוח, לסלוח - מגיע ברומן זה לכמה נקודות שיא, ולרגע אתה חש, שהקורבן ניצב בעמדת השואל, החוקר, השופט. יש כאן מֵעין מאזן-אֵימה מול קטעי הפתיחה של הרומן. באותה נקודת זמן - אורי לם ניצב בעמדת הנחקר, בתחנת המשטרה. בתחילת העלילה, הגיבור הישראלי אורי לם נדרש להצהיר, מה יש לו במזוודה, בבואו להתלונן, שאבדה לו מזוודה שנייה. באותה נקודת פתיחה מקבלת 'ההצהרה' מטמורפוזה למהות אחרת, הצהרה רוחנית, דרכון של זהות פנימית: "הרפּיתי מהיֹדית והדלקתי סיגריה. פניתי לחפֵּש את המזוודה. למה הוא מסתכּל בי ככה? אינני מבריח דבר, חוץ מֵאשר את עצמי" - עמוד 11.
החשבון עם השוֹאה, עם שאֵרית הפלֵיטה, עם הזיכרון - כל זה הופך ברומן זה ליומן ספרותי, לִנְתיב יסורים רוחני. האם אורי לם שָב לעצמו או בּורח מעצמו? כאמור, ניתן למצוא נקודות להשוואה עם היומן של יהודה עמיחי. ואל נשכח, יש נקודות דמיון ליומן ספרותי אחר, ספרו של חנוך ברטוב, "פצעי בגרות". השוני הוא שברטוב מציג צעיר ישראלי, שמגיע כחייל של הבריגדה למחנות העקורים, למחנות הניצולים.
חשוב לראות כאן את המפגש עם הזיכרון, וחנוך ברטוב היטיב לתאר התמודדות חזיתית של הצַבּר עם הטראומה של השואה. בכל שלושת הספרים יש נתיב עלילה שמוביל לַתחושה, שהחיים מובילים לצומת דרכים: להכרה בחיבּור בלתי אפשרי בין הקצוות, במגע מיוסר עם הזהות, עם הזיכרון הלאומי.
נסיים באמירה, שמבטאת את תמצית הדברים, וכך מתוודה הגיבור של חנוך ברטוב במילים מצמררות: "אנחנו נידונים להתהלך עם צֶלֶם אלוהים על מצחנו כמו אות קין". גיבור הרומן 'לזכור ולשכוח' משוטט בהווה, אבל אינו יכול לברוח ממנהרת הזמן. אורי לם וכמוהו הכותב בן אמוץ, באותו חיפוש. הם מנסים ונוגעים, זה נתיב לעבר, רצון פנימי לסלול נתיב גאולה. ראינו זאת גם אצל גיבורי אפלפלד.
נסיים בשורה מתוך ספרו של גרשון שקד, שכותב לגבֵּי גיבורי אפלפלד: "אדם יהודי שעבר את השואה אינו יכול למחוק את עקבותיה, הגאולה החיצונית אינה אלא אשליה מרה" (גרשון שקד, 'גל חדש בסיפורת העברית').

עיון מחודש בספרו של דן בן אמוץ, "לזכור ולשכוח", הוצאת עמיקם, 414 עמודים, שנת 1968.
תאריך:  27/05/2020   |   עודכן:  02/06/2020
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
ברחבי הרשת / פרסומת
התפתחויות נוספות שואה וגבורה
אליהו קאופמן
ה-9 במאי 1945 הוא התאריך שכל אירופה ניצלה מיד החיה הנאצית    "הצבא האדום" של בריה"מ לשעבר הוא זה שהכריע בקרב הזה, והוא זה שהביא את הכניעה הסופית של מפקדי ה"וורמכט" הגרמני    מי שהצליח לשחרר את מחנה ההשמדה אושוויץ בפולין והפסיק את השמדת היהודים היה "הצבא האדום"
איתמר לוין
במאי רוסי מציע שהמבקרים במוזיאון יקבלו מסלול בו ימלאו תפקידים של קורבנות, רוצחים או משתפי פעולה    הרעיון - שעלותו 100 מיליון דולר - מעורר ביקורת עזה, מדווח ניו-יורק טיימס
איתמר לוין
בתחילת השנה הודיעה הממשלה על קיצוץ של 20% בתקצובו של המוסד - ועד היום לא העבירה לו אפילו שקל אחד    מנכ"ל יד ושם מדווחת על גרעון מסתמן של עשרות מיליוני שקלים בשל הקורונה    הסכמה בין ההנהלה לעובדים על חופשות ולאחר מכן חל"ת ל-95 מבין 615 עובדי המוסד
איתמר לוין
פרופ' ריצ'רד אוברי סבור שבעלות הברית ניצחו בעיקר משום שהאמינו בצדקת דרכן    פרופ' סטיוארט כהן שם את הדגש על היתרון העצום שלהן בכוח האדם וביכולת תעשייתית    75 שנה אחרי, דונלד טראמפ הורס את הסדר העולמי שהתבסס על מנהיגותה של ארה"ב    המדינה קמה למרות השואה, לא בגללה    מחשבות על מספר ההרוגים במלחמה הנוראה ביותר בהיסטוריה ובמלחמות מאז אותו יום היסטורי
אלי אלון
"המדור לחיפוש קרובים" היה מדור מיוחד שהוקם ב-1945 בסוכנות היהודית כדי לסייע ליהודים בארץ ובתפוצות למצא קרוביהם עימם נותק הקשר בתקופת השואה    לאורך השנים הופנו אליו אלפי פניות למציאת קרובים בארץ או בחו"ל    בין השאר המדור פרסם בעיתונות וברדיו רשימות שמיות של אנשים המחפשים את קרוביהם ובאמצעותו הצליחו לא מעט יהודים בארץ ובגולה לאתר קרוביהם ולחדש הקשר עימם
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ New@News1.co.il