בישראל חיים היום שני עמים. אלה לא היהודים והערבים; אלה גם לא החילונים והחרדים ואף לא השמאל והימין. אלה הם העם המתחשב והעם המתעלם. העם שיודע שהוא לא חי לבד והעם שלא סופר אף אחד. כל אחד מהעמים מכיל בתוכו יהודים וערבים, חילוניים וחרדים, אנשי שמאל ואנשי ימין. העם המתחשב מבין שכוחנו בהגינות, בהתחשבות, בערבות הדדית ובעזרה הדדית. יוזמות התנדבות של יחידים וארגונים במהלך משבר הקורונה סיפקו לנו דוגמאות מרגשות של אנשים הנמנים עם העם הזה.
העם המתעלם חושב רק על עצמו, על צרכיו ועל רצונותיו המיידיים, ונוהג בהתאם. כזה הוא הנהג העוקף מהשוליים או התופס חניה של נכה, הסוחר, איש העסקים או נותן השירות המרמים את הצרכנים, השכן המטנף את השטח המשותף, המעסיק המפטר עובדת בחופשת לידה ולוקח אחרת במקומה והאנשים המתעלמים מהנחיות הקורונה ומדביקים את סביבתם.
האם יכול להיות שאותו אדם עובר מידי פעם מעם לעם? ידידינו מתחום הכלכלה ההתנהגותית אומרים שאדם מתנהג בצורה ישרה רק כל עוד זה משתלם לו; ידידינו מתחום החינוך והמוסר, לעומתם, אומרים שיש אנשים שלרוב הם ישרים והגונים ויש כאלה שברוב הזמן הם לא הוגנים ולא מתחשבים. מבלי להכריע בשאלה זו, האנשים שנוהגים בחוסר הגינות מנמקים זאת, לפחות לעצמם, בצורך קיומי - הישרדות.
דורסנות, התנכרות ורמאות הן לשיטתם הדרך ההגיונית והכדאית לקיומם. האם לאנשים אלה יש רפלקס מותנה של הישרדות, הגורם להם לראות בכל התנגשות לכאורה בין האינטרס המיידי שלהם לבין טובתם של אחרים, קריאת תיגר על קיומם? גם אם התשובה לכך היא חיובית, היא עדיין לא מסבירה מדוע הם נוהגים לפי רפלקס ההישרדות גם כשאין בו כלל צורך, כדי לתרץ התנהגות הנובעת מיצרים כגון גאווה, תאווה, קנאה ושנאה.
אבל גם לעושי החישובים למיניהם, חסידי הגישה האנוכית-הכדאיניקית, הנה מעט חומר למחשבה: אתם טועים בחשבון! התנהגות לא הוגנת ולא מתחשבת מצידכם גוררת אחריה התנהגות דומה כלפיכם. אם תחסמו חנייה של אחר, יחסמו גם את החנייה שלכם; אם תנהגו בזלזול בהנחיות למניעת התפשטות הקורונה, אתם עלולים להידבק מאדם אחר שינהג כמוכם.
זאב האהבה
החיים הם בומרנג: תוצאות מעשינו חוזרות אלינו. אם לא רציתם "לצאת פראיירים", תגלו שלבסוף אתם יוצאים "פראיירים בריבוע"; וממש כפי שהיופי הוא בעיניו של המתבונן, תחושת ה"פראייר" היא לרוב רק במוחו של מי שחלש בחשבון הזה.
כדי לדעת בזכות איזה משני העמים המדינה שלנו מתקיימת, מומלץ להיזכר בקורבנם של הנופלים, שנתנו את עצמם בלי שום מחשבה על החלופה הכדאית מבחינתם, והחשבון היחיד שעשו, היה של מה טוב לעם ולמדינה. ניתן גם לשאול את המתנדבים ואת ארגוני הסיוע, אם כשפנו להתנדב הם חשבו על עצמם, או אם הרגישו לרגע פראיירים בעשייתם למען הזולת.
במשל אינדיאני עתיק יושב סבא ומספר לנכדו על שני זאבים שחיים בתוך כל אדם. בין שני הזאבים מתנהלת מלחמה מתמשכת שאינה נפסקת לעולם. הזאב האחד הוא זאב הרוע, הכעס, הכאב, התסכול, צרות העין, העצב, העלבון וחוסר ההערכה העצמית. הזאב השני הוא זאב האהבה, הקבלה, החמלה, האושר, התקווה, התמיכה, הצחוק והחיבה. שאל הנכד: ואיזה זאב מנצח במלחמה, סבא? עונה הסב: הזאב שאותו אתה מאכיל יותר...
בחברה הישראלית חיים היום אותם שני הזאבים; איזה זאב אנחנו מאכילים יותר? בישראל חיים היום שני עמים; לאיזה משניהם אנחנו משתייכים? הדברים תלויים בנו; צריך פשוט להחליט איזו מדינה ואיזה עולם אנחנו רוצים, ולהתנהג בהתאם. "כל שלבך אינו נפתח אליו, מת הוא; אל תרצח"!
