בערב שבת פרשת נשא אנחנו חוגגים את חג השבועות, זמן מתן תורתנו. מעניין לבדוק אם יש קשר בין שני האירועים, מהו הקשר ואיך זה נוגע לנו. פרשת השבוע ממשיכה במפקד של שבט לוי ופותחת בפסוק (במדבר ד): [כא] וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. [כב] נָשֹׂא, אֶת-רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן--גַּם-הֵם: לְבֵית אֲבֹתָם, לְמִשְׁפְּחֹתָם. לקראת סוף הפרשה הקודמת קראנו: [ב] נָשֹׂא, אֶת-רֹאשׁ בְּנֵי קְהָת, מִתּוֹךְ, בְּנֵי לֵוִי--לְמִשְׁפְּחֹתָם, לְבֵית אֲבֹתָם. גרשון הוא הגדול בבני לוי ושמו מלמד שעבודתו היא בגירוש הרע, "סור מרע" הקודם ומאפשר את "ועשה טוב" שזו עבודתו של קהת. שניהם זקוקים לחיזוק, נשיאת ראש המעניקה כוחות להתגבר על המכשולים הנובעים מפיתויי העולם הזה ונשיאת הראש היא המעניקה להם את הכוחות לכך.
שבט לוי הוא המנהיג הרוחני של עם ישראל והסדר כאן, אומר כ"ק אדמו"ר מליובאוויץ', מלמד כי התכלית היא "עשה טוב" שעל כן קהת המייצג זאת קיבל עדיפות על פני גרשון הבכור ונמנה ראשון. בבן השלישי, מררי, לא נאמרה נשיאת ראש, רק: [כט] בְּנֵי, מְרָרִי--לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית-אֲבֹתָם, תִּפְקֹד אֹתָם. מסביר הרבי כי עניינו של מררי הוא עבודה מתוך קבלת עול וביטול לאלוקות. מתוך כך הוא עובד את ה' בפשטות תוך התעלמות מהסחות דעת ופיתויים, לכן לא נאמרה בו נשיאת ראש, כי אינו זקוק לה. עבודתן של שלוש משפחות בני לוי אלו מייצגת את שלושת הקווים המנחים בעבודת ה' של כל יהודי, שהרי כל אחד ואחת מאיתנו מחויב ב'סור מרע' ב'עשה טוב' ובחתירה להתבטלות לאלוקות.
ואכן במאמץ לא גדול כל אחד ואחת מאיתנו יכול לזהות בעצמו את שלוש התנועות האלו, מאבק בנטיות שליליות כגון כעס, רכילות וכדומה; קושי לעשות משהו גם אם השכל אומר שזה מה שנכון לעשות, כגון להודות בטעות או אף לפרגן למישהו; והתבטלות, שפירושה להתעלם מהנטיות ואפילו מהשכל שלי ולעשות מה שצריכים לעשות כי זה מה שהתורה מצווה. לפעמים נדמה שזו המשימה הכי קשה ואולי באמת היא הכי קשה, כי יחסית קל לעשות את מה שאני מבין ומוצא לנכון וקשה מאוד לעשות מה שמצווים עלי למרות שאני לא מבין מדוע. אלא ששלוש תנועות נפש אלו קיימות גם 'בנפש החברתית' של עם ישראל ודי בקלות אפשר לראות שהן הן המצויות בבסיס המחלוקות בינינו.
כל יהודי יכול
והשנה אנחנו קוראים את הפרשה הזאת למחרת חג השבועות, יום מתן תורה שלקראתו היינו באחדות מלאה, כאיש אחד בלב אחד. וזה לא אומר שנתבטלו ההבדלים שבין אנשים, זה רק אומר שכולנו היינו מאוחדים במוכנות לקבל את התורה, כל אחד ואחת בהתאם ליכולתו, לכישוריו ולמוכנותו הנפשית. ואמנם בהמשך הפרשה, שמבחינה היסטורית זמנה הוא קרוב לשנה אחרי מתן תורה, התורה מפרטת את קורבנות שנים עשר הנשיאים, קורבנות שהיו זהים לחלוטין מבחינה טכנית אבל התורה חוזרת על אותם פרטים שתים עשרה פעם. ללמדנו כי החלק הטכני/מעשי בחתירה אל היעד של דבקות בה' יתברך צריך להיות שווה אצל כולנו, ההבדלים אמורים להתקיים רק במימד הנפשי/רוחני.
אבל כמובן, זה נכון רק כל עוד היעד שאליו חותרים הוא מוסכם. כי כאשר לא מסכימים על היעד, או חמור מזה - כאשר לא מציבים יעד לחתור אליו, כל אחד (וגם כל קבוצה) מושך לכיוון שלו והחברה נעשית קרעים קרעים. וזה אגב עלול לקרות גם לאדם הפרטי ר"ל, כאשר תכלית קיומו בעולם הזה אינה ברורה לו, גם נפשו עלולה להיעשות קרעים. היעד שהוצב בפנינו במעמד הר סיני הוא (שמות יט): ...וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל-הָעַמִּים, כִּי-לִי כָּל-הָאָרֶץ. [ו] וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים, וְגוֹי קָדוֹשׁ... וזה היעד שלנו מאז ועד בכלל. לתכלית זו קיבלנו את התורה שֶתּוֹרֶה לנו את הדרך הנכונה ללכת בה בחתירה אל היעד שהוצב בפנינו. חג השבועות נועד לרענן לנו את הזיכרון ולחדש לנו את הכוחות בחתירה אל היעד.
וכדי למנוע אי-הבנות נדגיש כי העשיה הטכנית לבדה, עם היותה תנאי הכרחי לקיום היעוד הנ"ל, היא לבדה אינה מספיקה. שעל כן הברכה החסידית לחג השבועות היא "שנזכה לקבל את התורה בשמחה ובפנימיות". לזה אפשר להגיע רק בעקבות מאמץ; השקעה נפשית בקיום כל מצווה, לעשות אותה מכל הלב. לא מתאים בימים אלו להנגיד בין הנ"ל ובין המציאות שבה אנחנו חיים. די בכך שנאמר כי יש לנו כעת הזדמנות מצוינת לתקן, להגיע לאחדות אמיתית בתוך המרחב הגדול של שונות אישית, תפיסתית, השקפתית וכדומה. וזאת כשנזכור כי התורה ניתנה לכולנו, לכל אחד ואחת מאיתנו, וקבלתה מחדש זו הדרך היחידה להתחבר למהות האמיתית שלנו.
