דעכה הממלכתיות

תמיד רחשתי כבוד בגובה העיניים לימניים כעורך "מקור ראשון" חגי סגל וקודמיו אורי אליצור זכרו לברכה וישראל הראל יאריך ימים. הם בני פלוגתא. מדי פעם יש בינינו הסכמה, לרוב מחלוקת. היא תמיד נקייה מטובות הנאה ונשענת על ערכים ממלכתיים. בלשון משתעשעת, אין בה חמגשיות. היום נחרדתי לקרוא בטורו של סגל כי ההליך בעניינו של ראש הממשלה אינו כנהוג "מדינת ישראל נגד בנימין נתניהו" אלא הפרקלטות נגד ביבי. הפרקליטות היא, אפוא, מחוץ לתחום. כמעט מצורעת. "בנבדל" מן הממלכה. בהמשך ראיתי שמצא פגם בשופטים, ששניים מהם שירתו בעבר הרחוק בפרקליטות (אגב ראשת ההרכב בוגרת החינוך הדתי-ממלכתי, מה אתה אומר על זה חגי? גם זה כתם?). איני מעלה על דעתי שסגל מאמין לביבי. איני מעלה על דעתי שאינו סולד ממה שעשה אפילו אם בית המשפט יקבע כי זה לא מגיע כדי הרשעה פלילית. איני מעלה על דעתי שסגל ושותפיו-לדעה סבורים כי ד"ר אביחי מנדלבליט תפר תיק לביבי, או שלא הבין את חומר הראיות ושאר דברי ההבל הנשמעים בגסות כלפי היועץ המשפטי. אין אצל דוברי הימין מילה אחת, או כמעט אין מילה אחת, שייתכן מאוד כי ביבי עבריין. בכוח. רק בכוח. לכאורה. רק לכאורה. לקוח שאל פעם את עורך הדין הנודע אמנון גולדנברג מה לומר בעדותו וסקר את כל השקרים האפשריים. אמנון שהיה "הנסיך מחדרה" השיב לו: "אמירת האמת היא גם אופציה". אז חגי, בראיות הנסיבתיות העבריינות של ביבי היא גם אופציה. קיימת אפשרות סבירה (לא יותר אך גם לא פחות) שביבי לקח שוחד, רימה והפר אמונים. עבריין, צריך אומץ להתבונן בעיניים פקוחות במציאות. הלילה קוראים במגילת רות, שאיני מכיר יפה ואמיצה ונטועה בארץ-ישראל יותר ממנה, ויש בה לקחים רבים הראויים לדיון, ואחד מהם הוא היכולת לזרום נגד הזרם. רות היא מופת. אף שזרם בה דם מואבי הייתה ראויה שדווקא ממנה יצא נעים זמירות ישראל. חג שמח.