אנחנו חוזרים לערב 22 מאי 2000 ולמופז הנדהם משאלתו של ברק האם ניתן לצאת כבר הלילה. הוא מתייעץ עם גבי אשכנזי; גבי מתייעץ עם 2 הקצינים הבכירים בשטח: תא"לים גנץ וקפלינסקי. המלצתם: לא עכשיו אלא בליל 24-23 מאי. ברק מסכים לכך, ומשביע את מופז לשמור את ההחלטה הזאת בחשאיות. השיקול העליון הוא להשיג הפתעה, לצאת במפתיע ולהפתיע לחלוטין את חיזבאללה (ועמו את כל "העולם") שהכין עצמו ליציאה של צה"ל החל מתחילת יוני. היה מודיעין טוב ולפיו חיזבאללה עושה הכנות ותכנונים ללוות את היציאה באש עזה ובשורה של פיגועים קשים, כולל בשערי הכניסה לרצועת הביטחון; שתהיה זאת יציאה תוך כדי מלחמה של ממש, ועל-רקע זה להציג את היציאה כבריחה תחת אש של חיזבאללה.
רשמית ופומבית ישראל הודיעה כי תצא מלבנון לקראת מחצית יולי; מופז הנחה את צה"ל לקראת סוף אפריל, להיות מוכן ליציאה עד לקראת סוף חודש מאי. תוכנית היציאה של הפיקוד אושרה והוא החל בצעדים קטנים וחשאיים להוציא ציוד מלבנון כבר מראשית מאי. סך הכל זאת הייתה תוכנית סדורה שהוכנה היטב על-ידי פיקוד צפון, בסיוע כל גורמי הביטחון, החל מהמחצית השנייה של חודש פברואר 2000.
החשאיות, שתכליתה להשיג הפתעה על-מנת לשמור על חיילי צה"ל, נשמרה בקפדנות במטכ"ל ובפיקוד, כך שאפילו אלופי המטה הכללי, בכללם ראש אמ"ן, לא ידעו על מועד היציאה, וכן שרי הקבינט. ב-23 בערב הגיעו ברק ומופז לפיקוד צפון, ושם עם אשכנזי הודיעו כי היציאה המלאה מתחילה עכשיו. ההפתעה אחזה בכל. בשעה 06:48 קיבל אשכנזי את הדיווח שהחייל האחרון יצא מלבנון. כשעתיים לפני כן קבל אשכנזי טלפון מהאלוף (מיל) עמנואל סקל, ששכל את בנו בכורו בלבנון לפני שנים: "רציתי לברך אותך", שח עמנואל לגבי, "כששמעתי שאף חייל לא נפגע". וכך היה. אז נכון שנשאר בשטח ציוד שלא הספיקו להשמידו, תוצר ההפתעה, אך לבוא ולהגיד במשך שנים שהייתה כאן "בריחה חפוזה, מבוהלת ומבזה", הרי זה הבל הבלים של בורות ורשעות. מהיכן זה נובע? לדעתי מהסיבות הבאות:
מכת ברק
ראשית, כל אנשי התקשורת הופתעו. דבר לא דלף אליהם, ברק לא שיתף אותם בסוד היציאה. על כך נטרו לו טינה והחלו לתקוף אותו על "הבריחה". שנית, השמאל (בהכללה), מאוחר יותר, צרף את היציאה ל"חטאו" של ברק בכך שחשף פומבית בקמפ דיויד כי "אין פרטנר פלשתיני". שלישית, הימין (בהכללה) רצה בכלל להישאר בלבנון ותלה ביציאה את כל האסונות שבאו, לדעתו, מאז ועד היום על מדינת ישראל.
רביעית, ההשפעה החזותית הדרמטית שהייתה על הציבור הישראלי למראה המחזות קורעי הלב של הנהירה לשערי הגדר של אנשי צד"ל ומשפחותיהם, וכל אלו ששיתפו פעולה עם ישראל. אכן, עבור צד"ל היציאה מלבנון הייתה טרגדיה. הפתאומיות הממה אותם כמכת ברק. לאחר 25 שנים של שיתוף פעולה, נאמנות והבטחות, צה"ל מפקיר אותם. מבחינת אוכלוסיית צד"ל זאת הייתה "בריחה".
חיזבאללה הופתע לחלוטין, אך מבחינתו עצם היציאה שלנו הייתה עבורו מבחינת הישג, ואך טבעי שהוא הציג זאת כ"בריחה". ובו בזמן היציאה קבלה הכרה ולגיטימיות בינלאומית. הגבול עם לבנון, הקו הכחול במפות, קיבל לגיטימיות; חיזבאללה כיבד אותה עד 12 יולי 2006, שעה שפעל דרך הגבול הלבנוני, והודיע מאוחר יותר שהוא מצטער על כך, ובכך פתח את מלחמת לבנון השנייה. דין שונה הוא הגבול המזרחי עם לבנון (בהר דב ובאזור שהלבנונים קוראים לו חוות שבעה ). שם חיזבאללה וממשלת לבנון לא הכירו בלגיטימיות הגבול, אך זהו כבר סיפור אחר.
