נתניהו מנהיג כיום את ישראל בשל ריקעו וכושר הסתגלותו לשינויים מבלי לוותר על מהותו כאיש ימין ובאופן פרדוקסלי, גם בגלל שגיאתו הגדולה כשלא קידם בכנסת ה- 20 רפורמה ממשלית מקיפה. לרשותו לא יותר משתי קדנציות להשלמת מורשתו, הכוללת גבולות קבע, ודמוקרטיה ישראלית אמיתית כשיטת ממשל וכמסגרת להתוויה ויישום החזון הלאומי היהודי לעבר המאה השנייה לעצמאות מדינת ישראל.
הדברים הבאים מתייחסים למאמרו של שחר שקלש, במעריב מ-23.5.2020, עמ': 5-7.
1 מאמר זה הוא אחד המוצלחים שקראתי לאחרונה שמנסים להפיק תובנות-עומק פוליטיות מלקחים שיש להפיק מתהליך הרכבת ממשלת החירום ומה שנלווה אליו. שקלש מביא במאמר דעות, התרשמויות ותגובות של מספר דמויות פוליטיות ותקשורתיות מהאירוע. הוא מנסה לדלות מהמרואיינים תובנות רציונליות, במקום לתאר את ההתרחשות על-פי תחושות הבטן של המסוקרים.
זו ממשלה חמישית ברציפות של נתניהו, ומטבע הדברים הוא דמות מפתח בניסיון להפיק מהאירוע תובנות מידיות ועתידיות. בין השאלות המרכזיות העולות בשיח ניתן למצוא: האם פוליטיקאי אידיאולוג הוא "פראייר", מפני שהמקצוע פוליטיקאי - הפך לשיווק בפועל של דמות, שתפקידה לשכנע את הציבור ביכולותיה המפליגות להוציא לפועל אידאולוגיה, אבל ללא כוונה אמיתית לעשות כן. מיהו "שמאל" ומיהו "ימין" במציאות מעין זו? היכן ניצב ביבי נתניהו בפרשת דרכים זו - האם הוא תמהיל של השניים? האם סוגיות דוגמת הסכסוך הישראלי-פלשתיני, כבר אינן סוגיות אמת והפתרונות שעליהם מתנהל הדיון הציבורי בדבר פינוי או סיפוח אינם סוגיות מעשיות, אינם עומדים באמת להכרעת הציבור? אלה יוכרעו על-פי ההתפתחות ההיסטורית המקרית, שאיננו יודעים לחזותה ואיננו מסוגלים להשפיע עליה. על שאלות אלה, משיבים מי שעד "אתמול", ערב הקמת הממשלה, עדיין זוהו בזיהוי אידאולוגי מוכר ומוסכם.
אני מבקש להציג עמדה אלטרנטיבית לזו המובעת במאמר. לדידי, נתניהו הינו תוצר של תמהיל: חינוך אידיאולוגי-לאומי-היסטורי-יהודי מבית אביו ומתנועת בית"ר, ויציר כפיה של התורה הליברטנית-פוליטית-כלכלית, אותה למד והפנים בארה"ב. בניגוד ל"נסיכים" אחרים בליכוד, נתניהו לא קפא בעבר אלא התקדם עם ההתפתחות הכוללת בכל התחומים המרכיבים את תשתיות הווייתו. יכולותיו האישיות, מקורותיו האידאולוגיים והניסיון המדיני שצבר עד כה, בין היתר בזכות חילופי המשמרות בימין הפוליטי בישראל, הפכוהו לפוליטיקאי מספר אחד. נתניהו שגה ללא ספק בדרכו הפוליטית פה ושם, אולם התעשת וחזר אל מרכז הבמה. הוא משנה את מרכזי הכובד של עשייתו הפוליטית לפי המציאות המקומית והבינלאומית ונמנע בדרך כלל משגיאות גסות, לרבות בתחומי הכלכלה והחברה ובתחומי הביטחון הלאומי. האיש גם מצליח לקרוא נכון את השינויים בדעת הקהל הישראלית ומבין היטב את הדמוגרפיה הדינמית בישראל והשלכותיה הפוליטיות. בשל יכולותיו אלה, הוא מביס פעם אחר פעם את יריביו הפוליטיים שנעדרים יכולות דומות ודוחק אותם לפינה. אפשר שבראיה רטרוספקטיבית נבין טוב יותר בעוד עשור או שניים, גם את מהותה השלימה של תנועת "רק לא ביבי", שבה חזינו בשלוש מערכות הבחירות האחרונות. אני סבור שהשגיאה הפוליטית הגדולה ביותר של ביבי, היא שלא ניצל די הצורך את כוחו בכנסת ה- 20, לביצוע רפורמה מקיפה במערכת השלטונית הישראלית ובהחזרת מערכת המשפט לממדיה הטבעיים והראויים מבחינה דמוקרטית.
2 שגיאה זו קלעה אותו למצבו הנוכחי ב"משפט הראווה" המתנהל נגדו.
אינני מסכים שנתניהו או הימין "מבינים" שהסכסוך הישראלי פלשתיני יוכרע בדרכים לא צבאיות; לאיש אין ערבות ממשית מסוג זה. שינויים בירדן או מצריים, או סכסוך אזורי בהשראת אירן, לא יוכלו לקרות כשהסכסוך מוצא אל מחוץ לכלל האירועים האזוריים. אפשרות כזו תתקיים רק אם חשיבות הסכסוך תדעך פלאים קודם למשבר אזורי משמעותי, ולכך מכוונת מדיניות ישראל כיום.
הלקח האמיתי מ-72 שנות היסטוריה ישראלית, איננו מגבלות הכוח (סיסמת סרק) אלא משקלן של "הפרופורציות הגיאו-אסטרטגיות" בין השחקנים בעימות. מול המזרח התיכון בכללו, ישראל הינה עדיין מדינה קטנה-בינונית, ומדינות בסדר גודל זה אינן מעצבות את העולם או האזור: לשם כך דרושות מעצמות. למעצמות אין מעצורים אלא שיקולים וכשמתאים להן הן פועלות; כך היה וכך כנראה יהיה גם בעתיד, כשחלק מהמשחק הכולל ממומש ע"י שחקניות-משנה, בחסות, בעידוד או בניווטן של מעצמות.
לכן, בן-גוריון ונתניהו חיפשו ומחפשים את התמיכה המעצמתית במהלכים "משני מצב", ראו בהשגתה שעת-כושר או הזדמנות היסטורית ישראלית ופעלו כאשר השיגו תמיכה כזו. משום כך, נתניהו יעשה כל שביכולתו בכדי לממש את הסיפוח באיו"ש כל עוד טראמפ יושב ב"בית הלבן", כל עוד ארה"ב אינה "בורחת" מהמזרח התיכון ורוסיה או סין אינן הופכות לבעלות חסות-העל עליו. רוב המנהיגים הישראלים פעלו תמיד בדרך הקלה: התעמרות בעם ישראל במהלכי-נסיגה והתקפלות אולם מעולם לא שיפרו בכך את מצבה האסטרטגי הבסיסי של ישראל, גם אם לעיתים קנו שקט צבאי זמני.
3
להבנתי, מבחינת נתניהו, סיפוח באיו"ש הוא הזדמנות היסטורית להשלים את עיצוב גבולותיה הריבוניים של מדינת ישראל בעידן הנוכחי - 100 השנים הראשונות לעצמאות - שעולה בקנה אחד עם האידיאולוגיה הציונית ועם הצרכים הלאומיים והשאיפה לתקומה לאומית של העם היהודי במדינה ריבונית משלו. כמו-כן הוא משולב היטב בשיקולי הביטחון הלאומי הרחבים והצבאיים ותואם את הצרכים הראורגניזציה המתבקשת שינויי מאזן הכוחות שחוללו באזור ה"אביב הערבי" והאימפריאליזם האירני והטורקי.
נתניהו ישאר בשלטון עוד קדנציה או שתיים. מה שיספיק לעשות בהן, יהיה הרבה יותר ממה שעשו כל מי שקדמו לו בתפקיד רו"מ, למעט בן-גוריון ובגין (בהסכם השלום עם נספח האוטונומיה מול סאדאת).
4
נתניהו נכנס לתקופה המכרעת של מנהיגותו בימין כאשר הליכוד דומיננטי, הרכב מנהיגות הליכוד משתנה במהירות ומי שלא השכיל להסתגל נדחק החוצה או הצידה. השמאל בישראל מתפורר לאחר שאיבד את זיקתו לארץ-ישראל, לאידאה הסוציאליסטית, ליהדות וללאומיות היהודית, ונחלש פוליטית בשל השינויים הדמוגרפיים המקומיים שהעצימו את המגמות הנ"ל. אינני מסכים עם הטיעון (י. אחימאיר) שתפקידו של נתניהו הוא לשמר כפשוטה את מסורותיהם של ז'בוטינסקי, בגין ושמיר; תפקידו להתאים מסורות אלה לעידן העכשווי. בגין הפך את הליכוד לביתה של "ישראל השנייה", הציונות הדתית לאומית ונאמני ארץ-ישראל. על-כן, רדיפתו של נתניהו במסע האישי "רק לא ביבי" - משלא השכיל כנ"ל למנוע אותו מראש - מעמידה אותו על גבולה של דמות הרואית, שרדיפתה היא בעיני תומכיו, גם רדיפתם שלהם. באופן פרדוקסאלי, בזכות שגיאה אסטרטגית זו, עומד עתה נתניהו שוב בראשות המדינה. הצטרפותו של גנץ לממשלת החירום בנסיבות אלה, היא מהלך פוליטי נכון אם לא יגרר אחרי השמאל הקיצוני ולפיד שמטרתם היא מיטוט ממשלת החירום.
צודקת ח"כ דינה דיין, שאין כיום בשמאל הישראלי (או במרכז שהוא שמאל ורוד) שום דמות בשיעור קומתו של נתניהו. ככל שידבקו חוגים אלה באוניברסליות העוינת לישראל כהצדקה לייחודם בעיני עצמם וכחלופה ללאומיות היהודית המתחדשת, כך יחלישו את מעמדם בציבור ואת סיכוייהם להוות אלטרנטיבה.
בעיני אין ספק שסיפוח באיו"ש, תיקונים חוקתיים שיאזנו בין רשויות הממשל והתגברות על משבר הקורונה, יביאו להתייצבות ורגיעה פנימית. העידן הבא יצטרך להתמקד בתחומי כושר הביצוע (מיצוי פוטנציאלים), איכות הניהול, המשך עליית יהודים והמשך הפיתוח הכלכלי-מדעי של הפריפריה. מדרך הטבע יצרו שינויים אלה גם הזדמנויות למנהיגים חדשים. דמוקרטיה ישראלית אמיתית כשיטת ממשל וכמסגרת להתוויית החזון הלאומי אל עבר המאה השנייה לעצמאות ישראל, הולכים יד ביד ותלויים זה בזה.
