בעקבות מגיפת הקורונה הפסקנו לספור את הנרצחים, הפסקנו לספור את הרוגי תאונות הדרכים, הפסקנו לספור את המתים באתרי הבנייה, הפסקנו לספור את האיומים, הפסקנו לספור את המובטלים, את הקורסים, את החיים.
נדמה היה שמגיפת הקורונה, אשר בישראל מצפים בדאגה ובדריכות לגל השני שתביא עמה, עצרה התנהגוית אלימות, בריוניות. לזמן קצוב נדמה היה שהכבישים לא יגבו את קורבנם הסטטיסטי, שהגנבים ילטפו ארנבונים בפארק, שהבנאים מסין או הרשות הפלשתינית, מרומניה או מישראל יפסיקו ליפול אל מותם מגובה רב, שהעבריינים יאפסנו את נשקם, שבמגזר הערבי יפסיקו לספור מתים ורציחות לא מפוענחות, וש"הגיבורים" יאפסנו את הנשק עם התפרצות המגיפה.
אז חשבנו, יצר לב האדם אינו רע, אך הוא יצרי, גועש, שוצף, קוצף, נגיף הקורונה בעת הזו מעניין אותו פחות, יותר מעניינים אותו החיים, הביטחון האישי, איכות חייו, חוסן כלכלי, חרות, חופש, עצמאות, בילוי ונופש.
עד שימצא חיסון לנגיף, עד שתמוגר בהלת המגיפה, עד שהקורונה תהיה כמאמרו של פרופ' יורם לס, שפעת עם יחסי ציבור גרועים, כדאי להביט לעבר החיים, לעבר המובטלים החדשים, שלא חזרו עד כה למקומות עבודתם, לעבר בעלי העסקים העצמאיים שלא עמדו בנטל המגיפה, לעבר מרחץ הדמים המתרגש ברחובות כפרי וערי ישראל, לעבר תרבות הנהיגה חסרת האחריות ששבה מהר מידי לסורה.
ימי מגיפת הקורונה, ימים בהם התבודדנו איש איש בביתו, עם משפחתו, עם הרהוריו ומחשבותיו, איש, איש לנפשו, לחרותו, להחלטותיו, ימים אלה, נדמה כי היו אמורים להיות ימים של "בואו חשבון", של קבלת החלטות, של הטבת האנושות. ההתכנסות וההתבוננות בימים אלה, נעטפו מהר מאוד על-ידי השגרה, חודשיים של התבוננות אישית הונחו אחר כבוד בקרן זווית. המחשבות, ההרהורים, ההבטחות לעצמנו, אופסנו בכספת מתחת למיטה ומפתח הכספת נשטף במימי האסלה. חזרנו מהר לעצמנו, לחיים עצמם, החדשות התמלאו במוות, בפרוטקשיין, בבריונות, במעשים רעים שכל כך חשבנו שיסתלקו מחיינו עם מגיפת הקורונה.
כן, הכל חזר, כמעט הכל, עדיין במנות קטנות, בקפסולות, לא צריך להמתין לגל השני של המגיפה כדי לעשות טוב, עכשיו זה הזמן לחזור למרפסות שבנינו לנו פנימה, כדי לשיר, לשמוח, להודות, לרקוד, למחוא כף, להתפלל, להיות טובים, לא צריך יותר מזה, ניסינו במשך חודשיים, זה עבד טוב.