עליתי על קברה של מורתי רחל אלפר, שהיום מלאו 49 שנים למותה. המאמר בעיתון בו הזכרתיה והפרח הצהוב שהציבה בתי קרן החזיקו מעמד אשתקד. אך השנה לא שרדו את החורף והקיץ. הנייר הפך גוש שחור מאותיות הדפוס והפרח נשדף. רק האבן שראיתי לפני שנה הייתה במקומה. מישהו הניח אותה ומדי שנה אני רואה אותה באלכסון.
עליתי לקברה מפני שאני חייב לה מאות שורות ואלפי מלים, שאילצה אותנו ללמוד בעל פה ורובן ככולן עדיין טבועות בזיכרוני כבר קרוב ל-70 שנים. בשנה שעברה דיקלמתי מן הזיכרון את "בשדה" לחיים נחמן ביאליק. היום קראתי את "קראו לנחשים" שלא למדתי מפיה בעל פה ("קראו לנחשים ויעבירו זעמכם עד קצה הארץ").
אני חייב לה את שירות הנצח מן התנ"ך. שירת הים ושירת דבורה וקינת דוד והרבה-הרבה פסוקים מחזון הנביאים הרוויים באהבת ארץ-ישראל "עד כלות" (זה מנתן אלתרמן), ואת רדיפת הצדק על "שרייך סוררים" או על "פרות הבשן האומרות לאדוניהן הביאה ונשתה" (שמפניה?) לעולם לא אבין את הציבור הדתי שבדבקותו היפה במולדת זנח את המוסר והמשפט ("ציון במשפט תיפדה", זה גם מאלפר).
היא הייתה מפא"יניקית. חילונית. תומכת מובהקת בדוד בן-גוריון, שגם לדעתי היה גדול המנהיגים היהודיים בעידן המודרני ושום הכפשה לא תשנה זאת. אך לצערי לא הייתה בה מתינות כלפי יריביו. לא הבינה כי גם מנחם בגין מופת, וכן קיבוצי השומר הצעיר חרף הטירוף שאחז בהם כאשר הלכו בעייוורונם אחרי ברית המועצות של יוסף דשגשווילי סטאלין. אומנם חילונית, אך נטועה בתרבות היהודית ובמורשת ישראל. אני פשוט חייב לה.
כשנכנסתי בצהריים בשערי קריית שאול שמעתי ברדיו המנגן רק שירים עבריים (90.20) את "שער הרחמים". בדיוק כך.
