תומס אדוארד לורנס, או כפי שכונה "לורנס איש ערב" (אוגוסט 1888 - 19 במאי 1935), היה ארכאולוג, דיפלומט, סופר ואיש צבא בריטי, שהתפרסם בעקבות התפקידים אותם מילא במסגרת המערכה על סיני וארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה ובעת המרד הערבי. פועלו במלחמה, יכולתו להיטמע בחברה הערבית על-אף היותו בריטי וכן כישרונו להעלות את חוויותיו על הכתב הקנו לו את התואר "לורנס איש ערב". בינואר 1914, גויסו הארכיאולוגים תומס לורנס ולנרד וולי לחיל המודיעין של הצבא הבריטי. מטרת הגיוס הייתה במסווה של עריכת סקר ומחקר מקיף על אזור הנגב, והשגת ידיעות החשובות לבריטניה מאחר שמפקדי הצבא הבינו כי בשעת מלחמה, צבא האימפריה העות'מאנית יהיה חייב לעבור באזור זה בדרך לתעלת סואץ במצרים. המחקר מומן בזמנו על-ידי הקרן לחקר ארץ ישראל. השניים צורפו למודיעין בקהיר אשר מפקדיו היו אז בריגדיר-גנראל סיר גילברט קלייטון ולויטננט קולונל הנרי-מקמהון שהיה בין שאר תפקידיו הנציב העליון הבריטי במצרים. הלאומיות הערבית החלה להתעצם במהלך המלחמה ורבים מן הערבים שאפו לקבל עצמאות מהאימפריה העות'מאנית. בשנת 1915 החל השריף של מכה, חוסיין בן עלי (ראש השושלת ההאשמית שהכריז על עצמו כמלך חיג'ז ומלך כל הערבים) לנהל משא-ומתן והציע לבריטים להוביל "מרד ערבי" כנגד האימפריה העות'מאנית בתמורה למדינה ערבית עצמאית בשטחי החג'אז, מסופוטמיה וסוריה הגדולה. היה זה באינטרס הבריטי, שמפקדי הצבא ישאפו לצמצם את סכנת הפגיעה מהעות'מאנים באזור תעלת סואץ. צרפת התנגדה לרעיון הברית הערבית-בריטית משום שראתה בסוריה הגדולה שטח מנדט עתידי שלה.

באביב של שנת 1916 נשלח לורנס לאזור מסופוטמיה על-מנת לנסות ולסיים את המצור על כוחות צבא בריטיים על-ידי ניסיונות לשחד קצינים עות'מאניים והמרדה של הערבים המקומיים. ניסיונות אלו לא נשאו פרי. בשנת 1916 התגבש הסכם סייקס-פיקו (בו יחולקו לבסוף שטחי האימפריה העות'מנית בין בריטניה לצרפת בתום מלוחמת העולם הראשונה) ואשר בדיעבד גיבש שם לורנס את הרעיון של המדינה הערבית המאוחדת במזרח התיכון. על-אף המרד הערבי, בו לורנס עתיד לשמש דמות מפתח, הוא ככל הנראה ידע על ההסכם הצרפתי-בריטי שמשמעותו הייתה למעשה חיסול הרעיון של מדינה ערבית מאוחדת במזרח התיכון. במהלך המלחמה לורנס עבר מרחקים ארוכים ונפגש עם שבטים ערבים רבים ושכנע אותם להצטרף לכוחותיו של פייסל (אחד מארבעת בניו של השריף עלי ואשר לורנס ראה בו מנהיג מתאים לעמוד בראש המרד הערבי). הוא היה אף בקשר קבוע עם המפקדה הבריטית בקהיר ומסר לה מידע מודיעיני חשוב על מהלכי המרד, דבר שהיה בעל ערך רב לתבוסת האימפריה העות'מאנית בחזית המזרח תיכונית במלחמת העולם הראשונה. עד לסוף המלחמה הועלה לורנס לדרגת קולונל היה אמור לקבל את צלב ויקטוריה אך סירב לקבלו. אחרי כיבוש דמשק חזר לורנס ללונדון. עבודתו הראשונה הייתה במשרד החוץ וחבר העמים, והוא שימש בחבר במשלחתו של המלך פייסל לוועידת השלום בפריז (1919). בהמשך שימש כיועצו של שר המושבות וינסטון צ'רצ'יל, תפקיד אותו לורנס לא אהב. בשנת 1922 חזר לורנס לשרות צבאי פעיל, כשהוא מנסה לברוח מהפרסום ולהשתמש בשמות בדויים.

בשנת 1913 השתתפו לורנס וולי בחפירות בעיר כרכמיש (עיר מדינה על גדות הפרת, חלק ממלכויות מתיני, החיתים והאימפריה האשורית, הוזכרה כבר בתעודות מהמאה ה-18 לפנה"ס) ובדקו נתונים עבור המודיעין הבריטי לגבי שני גשרים שנבנו על-ידי הגרמנים מעל נהר פרת, עבור מסילת הברזל ברלין-בגדד. בעקבות הצלחת הסקר הפנה יו"ר ה P.E.F את וולי ולורנס לסקר יסודי בנגב שהפך לשטח חשוב עבור הקרן הבריטית ועבור הצבא. על השנים הוטל לשרטט תוכניות מיוחדות של מקומות בעלי חשיבות, חורבות, ושרידים ארכיאולוגיים אחרים; לצלם תמונות של מבנים ומנקודות שונות בעלות ענין: לאסוף נתונים גאולוגיים, כלי חרס, וכלי צור עתיקים. בראשית ינואר 1914 הגיעו וולי ולורנס לבאר שבע, למטהו של קפטן ס. ניוקומב, מהנדס קרבי ומומחה למיפוי, שנקבע למקשר בין המודיעין הבריטי לבין השניים. השניים הגיעו לעיר עם ציוד וגמלים שרכשו בעזה. לאחר שהוסבר להם כיצד לא למשוך תשומת לב החלו בסקר בנגב וצילמו 65 תמונות שפורסמו לאחר מכן בספרם "מדבר צין". האתרים אותם סרקו היו חלסה (חלוצה), רוחיבה (רחובות שבנגב) סבייטה (שבטה) ועוג'ה (ניצנה). לאחר ימים רבים הגיעו לקדיס (קדש ברנע) והתאכזבו לקבוע שרוב השרידים הם מהתקופה הביזנטית. נראה שמרבית החרסים שאספו היו מהתקופה הרומית, הביזנטית והעות'מנית. בפברואר 1914 נפרדו השנים, וולי פנה לעבדת, ולורנס ועוזרו פנו לעקבה. וולי עבר בניצנה, עבדה, כורנוב ותל שבע וב-19 לחודש הגיע לבאר שבע. לורנס ירד לעקבה בדרך לוץ דרך כונתילה. שם נפגש עם ניוקומב והם שינו את מסלול הסקר. לורנס ביקר באי האלמוגים, עלה קצת לערבה הדרומית ומשם אל הור ההר שבירדן. לורד קיצ'נר (מי שהיה מושל צבאי במצרים ומונה לשר המלחמה בתחילת מלחמת העולם הראשונה) אסר עליהם ללכת ברך זו אך לורנס סירב לפקודה וקבע מסלול משלו. לורנס וולי שימשו בשישה שבועות אלו כהטעיה לגבי הטורקים בהופיעם כארכיאולוגים תמימים אולם ממצאיהם שירתו את המודיעין הבריטי.

בשנת 1916 פרש יוסף לישנסקי מארגון "השומר" והמשיך לשמור בחוות רוחמה, שנוהלה בידי צבי הירשפלד, כשומר מטעם ארגון "מגן". הירשפלד חשש מניל"י והמחתרת מצדה לחצה עליו לעצום עיין בכל הקשור לריגול לטובת הבריטים. אהרונסון עצמו דיבר עם המנהל ולאחר כמה ימים הופיע ליד גדרות החווה בדואי ששילב כמה מילים באנגלית. התברר שהיה זה לורנס איש ערב שהופיע מטעם המודיעין הבריטי על-מנת לבחון את אפשרויות הריגול כנגד הטורקים. לאחר פגישת השניים גברה פעילות ניל"י במקום.

לפנינו מספר שורות מספרו של ס. אנדרסון (בתרגום כרמית גיא) המתאר את ניסיון ההטעיה משנת 1914 של הבריטים (ולורנס ביניהם) מחד ואת האינטרסים של חברת הנפט האמריקנית בנגב מאידך: "...כאשר קרבה הרוח לבאר שבע, כפר קטן בפאתי מדבר צין כארבעים קילומטרים בעומק השטח, היא איימה לחולל חמסין ועמו סופת חול. אדם חסר ניסיון שנקלע למדבר בעת חמסין היה עלול לאבד את שלוותו. יש לו כמה מאפיינים של סופת חול קשה — הירידה בלחץ הברומטרי תחילה וההקדמה לרוח הסוערת והחובטת בכול — אך העובדה שמה שיורד משמים הוא חול ולא מים פירושה החמרה מהירה בתנאי הראות עד כדי סנטימטרים אחדים וחיכוך בלתי פוסק של החול בגוף עד שהוא מכסה את האף ואת הפה וחודר לכל קמט בבגד ויוצר תחושת חנק. ברגעים שכאלה המוח עשוי להיתפס בנקל לכל רעיון גרוע שבגרועים — להמשיך במסע, לנסות בכל הכוח להיחלץ מהסופה. בני אדם הנכנעים לדחף הזה נוטים ללכת לאיבוד או אף למות. אך שלושת הבריטים שהמתינו בבאר שבע באותו יום אחר-הצהריים לא היו חסרי ניסיון. הם השתהו בכפר — מקום יישוב נידח של כ-800 תושבים, שהיה ידוע בעיקר כתחנת השקיה לשיירות הגמלים החולפות בסמוך — יום נוסף בציפייה לבואה של משלחת חילוץ בראשות שני אמריקנים. אך הערב ירד, ועדיין לא היה כל סימן לבואם של האמריקנים, ומה שנראה תחילה כאובך חם ועמום במערב לכל היותר נהיה לחומת חול המתנשאת לגובה כקילומטר וחצי הקרֵבה במהירות לעברם. פרק זמן קצר לאחר רדת החשכה החל החמסין... רק אחר-הצהריים גווע החמסין ואִפשר לתושבי באר שבע לצאת מבתיהם ומאוהליהם ולהתהלך אנה ואנה. אז קיבלו הבריטים ידיעות על האמריקנים. ככל הנראה הם הבחינו בסערה הקרבה והִטו אוהל ערב קודם במדבר, קילומטרים אחדים ממזרח לעיר. השלושה רתמו את הגמלים ויצאו אל המחנה האמריקני. במרחבים המבודדים שמסביב היה השפע שמצאו במחנה מחזה מוזר ביותר. לצד שתי עגלות רתומות לסוסים ועמוסות חציר לבהמות של החבורה היו עוד כמה עגלות עמוסות רהיטי שדה גדולים יותר. עתה, לאחר חלוף החמסין, שקדו המשרתים המקומיים על פירוק המחנה, ובו פירוק שני אוהלי "בל" יפים ומרווחים, שנרכשו מן הסתם אצל אחד הספקים של המשלחת בלונדון או בניו-יורק. אלה שימשו את שני האמריקנים הצעירים שהובילו את המשלחת. השניים, באמצע שנות העשרים לחייהם, היו לבושים חליפות שדה מערביות וחבשו כובעי באולר. כפי שהסבירו האמריקנים לאורחיהם הבריטים, הם היו בדרום ארץ ישראל כחלק מהטיול הגדול לארץ הקודש, אלא שהם לא חזו בעיני רוחם סופת חול כזו שתשבש את ההרפתקה שלהם. אך משהו באמריקנים האלה לא נראה כשורה".

הקרב על עקבה התרחש בעיירה קטנה בשם אבו אל-ליסל (הנמצאת במחצית הדרך למעאן) ב-2 ביולי 1917. הקרב הונהג על-ידי לורנס (אשר לפיקודו עמדו כ-1,000 חיילים) ובו השתתפו גם כוחותיו של המנהיג הבדואי רב ההשפעה עאודה אבו טאי, אשר עד לאותה עת תמך בעות'מאנים. בעקבה, אשר באותה עת הייתה כפר נידח, חנה חיל מצב עות'מאני של 300 חיילים. העיירה הייתה חשובה מבחינה אסטרטגית לבריטים עקב הנמל ששכן בה. חיל-הים הבריטי הפגיז כמה פעמים את העיירה מהים ואף הנחית שם חיילים לזמן קצר. לאחר ארבעה ימים של לחימה נכנע חיל המצב העות'מאני, רבים נטבחו והקרב הוכתר בחינת הבריטים והמרד הערבי כהצלחה. לורנס עצמו נפצע קלות במהלך הקרב משום שפגע בטעות בגמל עליו רכב. בחירת עקבה כיעד להתקפה סייעה לבריטים להסוות את כוונתם האמתית - כיבוש דמשק וחלב.

אבי נבון הביא במאמרו של מ.א. ויליאמס מהנשיונל ג'יאוגרפיק, אזכורים לגבי פלשתינה והנגב. בין היתר מספר ויליאמס כי בארות הנגב חרוצות מאז אברהם אבינו ועד ימי אלנבי מחבלי הדליים שבעזרתם שאבו מים. זאת ועוד, כיום אין בבאר שבע מלון אחד. בעבר לנו כאן אברהם ושרה עת ברחו ממבקשי נפשם. מעיר זאת, לדברי ויליאמס הם שילחו את הגר למדבר. לפי ויליאמס כאן לקח אברהם את בנו לעולה; כאן גנב יעקב את הבכורה; וכאן עצר יעקב בדרכו מצרימה לבקר את יוסף. באר שבע התקיימה שנים רבות כעיר גבול ובארותיה ראו עמים קמים ונופלים. ויליאמס פגש את פרופ' ל' וולי ואת עוזרו לורנס כמה שנים קודם לכן (1914) בחפירות כרכמיש ועתה, כמה שנים לאחר מכן, הוא קולנל בצבא הבריטי, מייג'ור גנראל בצבא הערבי, צ'מפיון בהגדרת זכויות של ערביי סוריה והנסיך הזר של מכה הקדושה. לטענת ויליאמס לורנס סייע לאלנבי בכיבוש ירושלים ודמשק.

היחסים בין מחתרת ניל"י לבין לורנס איש ערב ידעו עליות וירידות. בין השנים 1914 - 1919, וכן בעת הוועידות בקהיר, בפריס ובכנסים אחרים הופיעו אהרונסון ולורנס כנציגי שני כוחות הנאבקים על סוריה הגדולה (ובתוכה פלשתינה), התערבו בגבולות העתיד של המזרח התיכון שלאחר המלחמה וביקשו להשיג את המירב עבור שולחיהם תחת משטר המנדט. אהרונסון הופיע כנציג גאה של המתיישבים בארץ-ישראל וראה בלורנס "סנוב קטן" ו"אנטישמי". נראה שלורנס אף הוא לא חיבב את אהרונסון. לעומת זאת פרחו שמועות כי ההקדשה של לורנס לספרו שבעת עמודי חכמה - באותיות S.A הן ראשי התיבות של שרה אהרונסון. בעקבות זו פרחו שמועות, שמעולם לא הוכחו, שלורנס נפגש לראשונה בשנת 1909 בשרה אהרונסון בהיותה בת 18, יפהפייה, ופעם נוספת בשנת 1917 שם כבר העריץ את גבורתה ואומץ ליבה כלפי הטורקים. בינתיים הלכה והתעצמה דמותו של לורנס בקרב המורדים הערבים והוא עסק בפיצוץ רכבות, מארבים, והשיא היה בהובלת כיבוש עקבה. לא נוכל להיכנס לכל המאמר שהביא אבי נבון מחוברת הנשיונל ג'יאוגרפיק באתר במרשתת בשנת 2007, אבל נזכיר שבעת שירטוט המפות לקראת החלטות חבר-הלאומים הציע לורנס למסור את פלשתינה למנדט בריטי הכולל את ים המלח אך ללא הנגב.

כפי שקבענו בתחילת הכתבה, לא באנו לסקור את תוצאות פעילותו של לורנס אלא בשל מלאות 85 שנה למותו, להזכיר אתרים ואירועים בדרום ובנגב ואת מידת מעורבותו של לורנס בהתרחשויות שחלו שם. כידוע עד היום נכתבו על לורנס יותר מ-60 ספרים כולל יצירות קולנוע ואחרות. צ'רצ'יל התפעל מסגנונו באנגלית ורבים ראו בו אסטרטג גאון בולט במלחמת העולם הראשונה וממציא מלחמת הגרילה. מאידך חוקרים רבים ביטלו את זיכרונותיו והוכיחו שאין בסיס עובדתי לסיוריו וביניהם למשל אפרים ואינרי קרש. חוקרים הזכירו כי הוא הסתייג מאהרונסון וראה ביהודי מזרח אירופה ככאלה שבאו לגזול אדמות הערבים בפלשתינה. אין כאן ניסיון אקדמי לקבוע את מידת יכולתו של הפרט להשפיע על מהלכים דיפלומטיים וצבאיים כלל עולמיים אלא להציג את דמותו הציורית (חלקה מבוססת על עובדות וחלקה על דמיון ויצירה קולנועית) כפי שהופיעה בפני אישים אחרים שפעלו באזור בשנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה ובשנים שלאחריה בה נקבעו הסדרים והסכמים (כולל "הצהרת בלפור") אשר לורנס נטל בהם חלק כמומחה וכמייצג "הצד הערבי" בעיני המעצמות. ראוי שהקורא לא יסתפק בתזכורת זו אלא יפנה למקורות ולמחקרים החדשים על לורנס ופועלו כדי ל"עבות" את הדמות ולהעמידה במקומה הנכון בשנים עליהן דיברנו. עם זאת מציינים שני הצדדים את העובדה שהוא הצליח לרתק בשיטות גרילה כוחות טורקיים במדינה ובכך סייע לגנרל אלנבי לכבוש את דרום ארץ-ישראל בשנת 1917.