למרבה הצער, האישה שהתגלתה באנושיותה הרבה, באומץ לב, במסירות אין קץ לשמור על אחיה התינוק בתיבה מפני כל סכנה ומכל רע, דווקא האישה הזו - מרים אחות משה, יחד עם אחיה אהרון, נתפסו בחולשה אנושית מצערת. הם נתפסו במתן תיוג מבזה לאישה אך ורק בשל צבע עורה - אך ורק בשל בהיותה אישה כושית. ובאשה הכושית הם רואים דבר בזוי. כל הקטרוג שלה ושל אחיה על התנהגותו של משה נסוב סביב היותה של האישה לצדו - כושית.
למרבה הצער, מרים, האחות הבכירה, שהשגיחה, דאגה וחרדה לתיבת הגומא בה טולטל התינוק משה ובזכותה ניתנו חיים למשה, בבגרותו הוא מעונשת בעונש מאוד לא מידתי על כישלונה בלשונה. הגם שלמשה היה קשה לקבל את הקטרוג של מרים - "הֲרָק בְּמֹשֶׁה דִּבֵּר ה', הֲלֹא גָּם בָּנוּ דִּבֵּר" (במדבר י"ב ב') לא היה מקום לעונש גופני כה קשה - לעונש הצרעת, הכרוך בסבל ובייסורים גופניים קשים מנשוא, כשלכל זה מצטרף נידוי ויציאה לבידוד אל מחוץ למחנה.
נראה, שחז"ל מתקשים בהבנת הסוגיה. הם סבורים, שהאישה הכושית עליה מתרעמת מרים ולה מצטרף אהרון הכהן, זו ציפורה רעייתו של משה משכבר הימים. נכון שהיא הייתה כושית. אבל זו האישה שסעדה אותו ונתנה לו מחסה מגן בבית אביה, הכהן המדייני במדבר, עת נס משה מפרעה. המדרש מוצא באישה כושית זו רק טוב - "בנויה ונאה במעשיה" (תנחומא, פרשת צו, סימן יג).
גם אם זה נכון שמרים אחות משה התרעמה, כי משה נשא אישה נוספת "כושית", יש לקבל ריבוי נשים כנורמה מקובלת באותם הימים. אינני מבקש להסיט את הדיון לאפשרות שההתרעמות היא על נישואי אישה נוספת שהיא כושית. אני מבקש להתמקד רק בהתרעמותה של מרים, אליה מצטרף אהרון, שהאישה הזו כושית, שהאישה הזו שונה, שצבע עורה שונה מצבע עורן של בנות ישראל, ובזה, לדבריה "חטאו" הגדול של משה.
שבריר של פסוק
גם כשאני מגנה את מרים על תפישת חיים גזענית והשמעת דברים מבזים כלפי משה, אינני מקבל בשום פנים ואופן את התגובה של משה המטיל עליה את מכת הצרעת בתוספת ההשפלה של יריקה בפניה על-ידי אביה.
מצער, שמרים ואהרון נתפסו בחולשה אנושית שבסיסה דעות קדומות גזעניות ומתן תיוגים מבזים, אך גם מצערת התגובה חסרת הרחמים של משה בנגע הצרעת כלפי אחותו. חולשות אנושיות הן חלק מחיינו, ויש לעתים לעבור תוך סליחה ומחילה למי שנתן ביטוי מרחיק לכת לחולשתו, כמו במקרה של מרים.
לסיום, אבקש להתרכז בשבריר של פסוק בסוף הפרשה שלנו בפרק י"ב פסוק י"ג:
"אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ". תפילת משה לאלוהים היא בקשה ותחינה לאלוהים - אנא, שייתן לאחותו מרים כוח להירפא ממחלת הגוף הקשה.
בשבריר הפסוק, הפורס תפילה קצרה זו בסוף הפרשה, מתגלה משה במלוא אנושיותו. בתפילה הוא חש, שהרחיק לכת בתגובתו כלפי אחותו מרים. זו תפילה לא רק לבריאותה הגופנית של אחותו, אלא תפילה לשחררה מתפיסות חיים מוטעות, לשחרר את העם מתפיסות חיים מוטעות. משה מקפיד, עת מרים מצורעת נמצאת בבידוד ובסגר מחוץ למחנה "הָעָם לֹא נָסַע עַד-הֵאָסֵף מִרְיָם".
