ערוץ 13 נקלע לקשיים עצומים ולסכנת סגירה עוד קודם למגיפת הקורונה. הגרעון נאמד בכשלושה מיליון דולר לחודש. לפחות. בלא הזרמת כספים שוטפת מצד המיליארדר
לן בלווטניק, אין כסף לשלם לעובדים, לספקים וגם לא לתשלומי מיסים. חמור מכך: מיום ליום מתחוור, כי לערוץ 13 אין זכות קיום כלכלית, במתכונתו הנוכחית; וכי הזרמת כספים נוספת ומתמשכת לערוץ, מצד בלווטניק, יכול שתעשה בעיקר אם למכלול שיקוליו מתגנבים שיקולים זרים.
מיזוג חברת רשת עם
ערוץ 10 תחת אפיק 13, הפך את בלווטניק - שלא בטובתו - לבעל השליטה העיקרי והדומיננטי בערוץ ובחברת החדשות. בתוך זמן קצר התברר לו ולאנשיו, כי המיזוג החמיר עוד יותר את מצבו בשוק הטלוויזיה, וכי במקביל - הציפיות ממנו רק גדלו.
כדאי לזכור: איש העסקים
יוסי מימן שרף 1.5 מיליארד ש"ח בהחזקת ערוץ 10 מעל פני המים. למימן היו שיקולים זרים - תיחזוק קו צינור הנפט מצרים-ישראל ושימור חברת החשמל כלקוח עיקרי במחירים גבוהים - בעיקר בתקופת
אריאל שרון כראש ה
ממשלה; איל ההון
רון לאודר, יהודי-ציוני, השקיע עוד 500 מיליוני ש"ח, בעיקר משיקולים פילנתרופיים, עד שמאס בערוץ ובהשמצות נגדו. כספים אלה ירדו לטמיון. גם הטבות שקיבל הערוץ במתכונתו הקודמת בהיקף מאות מיליוני ש"ח, מהמדינה - בדרך של הקלות; וכן מ
בנק לאומי - בדרך של מחילת חובות, לא הביאה להתייעלות הנדרשת. תשלומי השכר המופרזים לקבוצה של עיתונאים בכירים בערוץ נמשכים, בלא גבולות. ובמילים פשוטות: התחוור שוב ושוב, גם בתקופת מימן וגם בתקופת לאודר, כי הסיכוי להפוך את ערוץ 13 (10 דאז), לאורגן כלכלי שיחזיק עצמו, הוא אפסי. קל וחומר כאשר כמה שרלטנים השתלטו על הערוץ, בתואנה, כביכול, להגנת
חופש הביטוי וחופש העיתונות.
התייעלות - כורח בל יגונה
בנסיבות אלה, לא נותר לבלווטניק אלא להורות על התייעלות, שעיקרה: הקטנת הוצאות. מגיפת הקורונה האיצה תהליך זה. החלטתו ניתנה לאחר שנוכח, כי הכספים שהזרים עד כה בסכום כולל הנאמד בכ-350 מיליון ש"ח, ירדו לטמיון. הודעתו נתקלה בתגובות חריפות. בלווטניק מואשם, גם פומבית בתקשורת וגם מאחורי הקלעים, כאילו הוא פועל לחיסול חברת החדשות של ערוץ 13 כדי לשרת את ידידו האישי, ראש הממשלה
בנימין נתניהו.
מנכ"ל הערוץ, אבי בן-טל, הוא העומד בראש המערכה בשוק המקומי. מטעמו של בלווטניק הוא הוביל ביטול מספר פרויקטים ועצר הפקות: משחקי השף, אמבוש, אבודים וצילום גמר קומדי סטאר. במקביל, דרש התייעלות בחברת החדשות, שאותה מממנת רשת, כולל פיטורי 35% מהעובדים. אלא שכאן הוא נתקל בהתנגדות עצומה מצד העובדים. כולל מצד העיתונאי
רביב דרוקר, המסתמן כאחד ממובילי ההתנגדות וכנציגם הבכיר והבלתי רשמי.
במסגרת מחאתם, עצרו העובדים את שיתוף הפעולה בין חברת החדשות לבין רשת. כמו-כן הם פנו בתלונה למועצת
הרשות השנייה, ובה טענו כי רשת עושה שימוש בלתי חוקי ברצועות השידור המיועדות לחדשות, לשם קידום תוכניות שמפיקה רשת. תלונה זו, אגב, הגדישה את הסאה והתפרשה כהצתת שריפה בבית - גם מחמת זאת שעובדי חברת החדשות משתפים פעולה במשך שנים בקידומים אלה, ומה להם כי ילינו עתה על-כך. בעקבות התלונה, שהוגדרה מחוצפת ומזיקה, הודיע בלווטניק על ביטול הבטחתו להזרים החודש 15 מיליון ש"ח נוספים שיועדו לתשלום משכורות לעובדים ולתשלום לספקים. עם או בלי קשר: הודעתו נמסרה לעובדים ימים ספורים לאחר שבקשת מפעל נשר, שבבעלותו, להגביל יבוא מלט מטורקיה ומיוון, בדרך של הטלת מיסים על יבוא בהיצף, נדחתה.
האינטרס האישי של דרוקר
דרוקר הוא אחד העיתונאים הבולטים בערוץ 13. הוא הצליח ליצור לעצמו מעמד מיוחד של עיתונאי-חוקר - למרות שכשל פעמים רבות בפרסומים כוזבים שגרמו נזק עצום לערוץ 13 (ולקודמו ערוץ 10) - וגם לסדר לעצמו גמול כפול. מצד אחד, הוא מוצג כעיתונאי בכיר בחברת החדשות ומקבל ממנה שכר גבוה; ומצד שני, הוא מבצע עבודה עבור חברת רשת (המפיקה של תוכנית המקור), שגם ממנה הוא מקבל שכר. "סידור" זה, אגב, עומד בסתירה לחוק הרשות השנייה, המחייב הפרדה ממשית ומבנית ומשפטית בין חברת החדשות ועובדיה, לבין חברת רשת ועובדיה.
מהמידע המעודכן שהובא לידי הח"מ עולה: דרוקר קיבל ב-2019 מחברת החדשות כ-50 אלף ש"ח לחודש, במחירי עלות למעסיק (כ-600 אלף ש"ח בשנה). ומחברת רשת הוא קיבל אישית לחשבונו כ-40 אלף ש"ח לכל פרק בתוכנית המקור (כ-800 אלף עבור 20 פרקים). הוצאות הפקת תוכנית המקור, כולל עובדים וספקים, משולמות ישירות על-ידי רשת. החשבון הכולל עבור דרוקר לשנת 2019: כ-1,400 אלף ש"ח. הווי אומר: עלותו הכוללת של דרוקר לערוץ 13 הסתכמה ב-2019 בכ-116 אלף ש"ח לחודש, בממוצע. במונחי עלות ברוטו למעסיק, כמובן, דבר שהיווה גמול העולה פי 7-5 ביחס למרבית העובדים בערוץ 13.
לדברי דרוקר, שכרו קוצץ מספר פעמים, לרבות מחמת מגיפת הקורונה (שכרם של עובדי ערוץ 13 קוצץ בעקבות ירידת ההכנסות בתקופה זו, י.י) ועתה הוא נמוך משמעותית מהסכום שבו נקבנו לעיל. לדבריו, חלק מהקיצוץ אף נעשה בהתנדבות מצידו. דרוקר נמנע מהתייחסות לגמול שהוא מקבל מחברת רשת בגין פרקי תוכנית המקור, סכום המקפיץ באופן משמעותי את הגמול השנתי הכולל שהוא מקבל בערוץ 13.
יודגש, השאלה כמה בדיוק מקבל דרוקר אינה העיקרית, כמו גם אילו סכומים נוספים הוא מקבל בגין עבודות פרטיות אחרות. כך-או-כך, הגמול הכולל שהוא מקבל (לרבות הפרשות מעסיק) הגיע ב-2019 ליותר מ-100 אלף ש"ח לחודש. השאלה החשובה העומדת על הפרק: מדוע דרוקר מוצג בתקשורת בחוד-החנית וכנציגם הבלתי רשמי של העובדים, מול המעסיק-בלווטניק, להגנתם, כביכול, ובשם חופש העיתונות, לכאורה, למרות שמצבו שונה לאין ערוך מזה של העובדים, ולמרות האינטרס האישי שלו: לשמר את מצבו כמקבל גמול חריג ביותר מקופתה המדולדלת של רשת, ועל-אף שדבר זה מחייב את רשת, כאמור, ובמקביל, לצמצם ו/או לפטר עוד ועוד עובדים.
הסידור המיוחד לדרוקר מעלה שאלות נוספות: מדוע נמנעת רשת, בתקופה האחרונה, מהפחתה משמעותית בתגמול המוקצב לדרוקר, בעוד שהיא פועלת לקצץ בשיעור חד בשכרם של עיתונאים צעירים יותר, עובדי הפקה ואחרים; מדוע נמנעת רשת מהדיפת ביקורתו של דרוקר באופן שיהא ברור לכלל עובדי ערוץ 13 - "קשוט עצמך תחילה", כי אין לכרוך בין מאבקו העסקי של דרוקר לבין מאבקם העיתונאי-הלגיטימי; ומדוע ממשיכה רשת לשלם לדרוקר גמול העולה על זה שמקבל אפילו ראש ממשלה, נשיא מדינה ומנהל בית חולים, למרות מצבה העסקי ההולך ומדרדר.
