אין מחלוקת על כך שתקופת מגיפת הקורונה התאפיינה בבלבול ובחוסר הבנה בקרב הציבור ומקבלי ההחלטות. מה גרם לכך?
אפשרות אחת היא, שמקור חוסר הוודאות הוא מחסור בידע - הקורונה היא נגיף שמאפייניו היו (ועודם במידה רבה) לא ידועים. תחושות אלו נבעו מחוסר הידע, שבגינו קשה לענות על שאלות בנוגע להתפשטות הנגיף, משך המשבר ודרכי ההתמודדות עימו. צפוי ומובן שבתקופת חוסר ידע יופיעו תופעות של שרלטנות, מיסאינפורמציה או טעויות, ואלה אינן תופעות הנובעות מעידן הפוסט-אמת, אלא הן תוצאה של צורך למלא את החלל הנובע ממידע חלקי בלבד בזמן המשבר.
אפשרות שנייה היא, שמשבר הקורונה הוא דווקא תופעה ייחודית המהווה את הביטוי המובהק ביותר של סכנות עידן הפוסט-אמת: תקופת המגיפה מתאפיינת בחוסר אמון מוגבר במוסדות, חוסר הסכמה על עובדות וטשטוש הגבול שבין דעה ועובדה. המגיפה העצימה את הצורך של האזרחים למצוא ודאות, אולם הם מוצאים אותה ב"עובדות" שנוחות להם, המבוססות על המוסדות האמינים בעיניהם, והן תואמות לדעות שבהן הם מחזיקים בלאו הכי. תחושות הבלבול וחוסר הוודאות נובעות מסתירות בין עובדות שונות ומקורות שונים. שרלטנות, מיסאינפורמציה או טעויות הן תוצאות של רצונות ואינטרסים של אזרחים שונים, ומידת ההתאמה בין אלו לבין עובדות שאמונה בהן נוחה ואינה יוצרת דיסוננס קוגניטיבי.
אפשרות שלישית היא שהקורונה היא תופעה סטנדרטית של עידן הפוסט-אמת - תוצאה צפויה של תהליכים בלתי נמנעים. הדמוקרטיזציה וההשכלה הביאו לכך שכל אינדיבידואל רואה עצמו כשיר להחליט מה אמיתי. בעניין הקורונה הציבור שומע טענות שונות בזירה הפוליטית ובקהילה המדעית, וחש כשיר להחליט מהן העובדות, ללא צורך במומחים שיפתחו תיאוריות ויפריכו אותן עבורו. תחושות הבלבול וחוסר הוודאות נובעת מהפער בין תחושת הכשירות של האזרח לקבוע מה נכון, לבין הקושי לעשות זאת בפועל בתקופה רוויית חוסר ודאות ועודף של טענות הנשמעות, שבחלקן הגדול גם סותרות זו את זה. מנקודת מבט זו, שרלטנות, מיסאינפורמציה או טעויות הן טענות ככל האחרות שהציבור עשוי לקבל או לדחות.
למדענים קשה לחקור
תקופת הקורונה גרמה לשינוי לא רק בקרב האוכלוסייה הכללית, אלא גם בקרב מוסדות שתפקידם החברתי הוא "בירור האמת" והנגשת מידע לציבור - הקהילה המדעית, התקשורת והמדיה החברתית.
הקהילה המדעית נתקלה בקושי כפול בזמן הקורונה. ראשית, עצם המחקר המדעי הסדור נפגע: בירור הידע המדעי בין המדענים הוא תהליך ממושך, שלא התאפשר בקצבי הזמן המהירים של התפשטות המגיפה. בשל לחץ הזמנים, מאמרים רבים פורסמו במסגרת ביקורת עמיתים מוגבלת ואף בלעדיה. כך פורסמו ממצאים סותרים, שערכם שנוי במחלוקת. הכנסים האקדמיים, ברובם, בוטלו והוחלפו בכנסי זום, שאמנם הנגישות אליהם הייתה רבה יותר מאשר לכנסים מקצועיים, אולם בד-בבד גם מקצועיותם ויעילותם מוטלים בספק.
האתגר השני הוא בתיווך המדע והמידע לציבור הרחב. בזמן המגיפה מדענים אומנם קיבלו חשיפה מרובה, אולם רבים מהם אינם מצטיינים בתיווך מחקריהם לציבור הרחב. כך, מחקרים רבים שאיכותם מפוקפקת הגיעו לציבור הרחב ולמקבלי ההחלטות, שבמקרים רבים ראו בהם "אמת צרופה" ולא תיאוריות והערכות הדורשות תיקוף והוכחה, ויצרו חוסר ודאות מרגע שהתבררו כשגויים.
התקשורת במהלך הקורונה נקלעה למלכוד. מצד אחד, המשבר הביא לנתוני צפייה גבוהים בתקשורת המסורתית בשל הסגר שאפשר צריכה מוגברת, ואף ייתכן שבשל ייחוס אמינות גבוהה ביחס למתפרסם ברשתות החברתיות. מצד שני, יכולת המדיה לתווך מידע מדויק נפגעה בגלל הקושי לברר עובדות ולזהות את המומחים הרלוונטיים. כלי התקשורת נאלצו לעבור במהירות לסיקור אינטנסיבי של נושא, שבו לרובם המכריע חסר ידע מוקדם. בנוסף, הניסיון להביא שני צדדים לכל סיפור הוביל לכך שלעיתים הוצגו עמדות של שרלטנים ושל מומחים כשוות ערך, ואילו עמדות מיעוט הושתקו. לבסוף, התפיסה שלפיה לגופי התקשורת ישנה אג'נדה, גרמה לכך שגם העובדות המדעיות שהוצגו נתפסו לפעמים כחלק מאג'נדה פוליטית.
המשבר לא פסח על המדיה החברתית. אומנם בעבר המדיה החברתית נהגה שלא לקחת אחריות על התוכן המתפרסם (מלבד מקרי קיצון), אולם בזמן המשבר הנוכחי חברות המדיה החברתית אימצו מדיניות אגרסיבית יחסית של הפצת מידע ממקורות רשמיים מחד-גיסא, ומאידך-גיסא סימון ומחיקה - באופן תקדימי - של תכנים מטעים, גם של מנהיגים פוליטיים. פייסבוק אף הכריזה על הקמת גוף שישמש כערכאה לברורים בנושאי סינון וחסימת תכנים.
מה קרה לאמון הציבור
אין הסכמה בנוגע לשינוי של היחס בין הציבור למקבלי ההחלטות ולמוסדות בירור האמת. מצד אחד נראה, כי המדיניות המגבילה ומרחיקת הלכת שננקטה במדינות רבות וציות האזרחים להגבלות שנכפו עליהם, העידו על אמון של הציבור בידע שעליו נשענים מקבלי ההחלטות. הרייטינג הגבוה של התקשורת העיד על אמון מסוים שהציבור רוחש לה ולמדענים להם ניתנה במה.
מצד שני, אין מידע קונקרטי לגבי אמון הציבור בתקופת משבר הקורונה, ותיתכן דווקא ירידת אמון במקבלי ההחלטות ובמוסדות בירור האמת, בכלל זאת בקהילה המדעית, בשל ריבוי הדעות והשינויים התכופים, אשר הראו לציבור את מגרעותיהם וחולשותיהם. ייתכן גם ששתי המגמות מתקיימות במקביל - אמון הציבור בקרב אוכלוסיות מסוימות גדל ואילו בקרב אוכלוסיות אחרות קטן, כתלות בשאלה האם האוכלוסיות נפגעו ישירות מהנגיף ועל כן נחושות לבירור האמת לגביו, לעומת אוכלוסיות שנפגעו יותר מההגבלות שהושתו על-ידי הממשלות.
תובנה נוספת גורסת, כי לאמון הציבור יש חשיבות רבה בזמן המשבר. ראשית, אמון הציבור עשוי להוות גורם מכריע בציותו להגבלות שנכפות עליו, והן עלולות להוות אתגר מתמשך ואף לחזור ולהתחדש במקרה של גל נוסף. שנית, חוסר האמון עלול להיות נקודת חולשה המשמשת גורמים זרים המעוניינים לקעקע את אמון האזרחים בממסד במדינות דמוקרטיות, ע"י הדגשת ההשוואה לתפקודן העדיף כביכול של מדינות טוטליטריות תחת המשבר.
לתקשר את המדע
עבור הקהילה המדעית, ייתכן שמשבר הקורונה יוביל לפגיעה באמון שרוחשים אזרחים למדענים, בשל חשיפת הציבור לחוסר ההסכמות בקהילה זו, המשרה תחושה, כי ויכוחים מדעיים דומים לוויכוחים פוליטיים, ועל כן טענות מדעיות מהוות גם הן כלי במשחק הפוליטי. עם זאת, הקורונה הציתה עניין בציבור בנוגע למגיפות והביאה להכרות עם מונחים מדעיים רלוונטיים, העשויים להקל על הקהילה המדעית להסביר את עמדותיה לקראת התפרצות חדשה. כדי להגביר את האמון במדענים, מומלץ להקפיד על שיח משתף ביחס למחקר המדעי, במקום שיח לעומתי המחלק את הציבור ל"צודקים וטועים", ולבצע הפרדה בין הקהילה המדעית לבין הזירה הפוליטית, כך שלא ייראה כאילו נבחרי הציבור הם אלו שמביאים את המידע, ואגב כך צובעים אותו בצבעים פוליטיים.
התקשורת המסורתית תצטרך לבחון כיצד ניתן לנצל את גל הפופולריות שלה כדי ליצור לעצמה תדמית של גוף בירור אמת איכותי. בין היתר, תידרש מהתקשורת יכולת משופרת לתקשר מדע לציבור באופן ענייני ומדויק, וכן לסנן בין המומחים המובאים לאולפן כדי לוודא שמדובר ברלוונטיים ביותר.
לבסוף, ברמת המדינה והחברה יש לבחון דרכים להחזיר את אמון הציבור במוסדות, בפרט התקשורת, המדע ומוסדות המדינה, על-מנת לאפשר התמודדות טובה יותר עם משברים בכלל ועם מגפות עתידיות בפרט. הדבר נחוץ גם כדי למנוע השפעה אפשרית של שחקנים זרים, כמו רוסיה וסין, העשויות לנצל את משבר להצגת מודל אלטרנטיבי לדמוקרטיה המערבית - מודל המוותר על חירויות הפרט בתמורה להתמודדות עם אתגרים קולקטיביים, כגון מגיפה, בצורה אפקטיבית יותר.
