כבוד היושב-ראש, גברתי המזכירה, חברי וחברות הכנסת, האמת, אני מתרגשת. זה טוב שאנחנו עדיין מתרגשים. כבת בכורה למשפחה ברוכת ילדים, עם שבע בנות ושני בנים - רפעת, אולפת, אמיני, רנא, בסמה, ע'דיר, רזאן, אחמד, או כמו שאנחנו אוהבים לקרוא לו בבית, חמאדה - למדתי לעשות פוליטיקה בבית מגיל ילדות. עשיתי קואליציה כשצריך, עם חלק מהאחיות, ואופוזיציה, כשהיה צריך, עם חלק אחר, למטרות שונות בזמנים שונים.
נולדתי לזוג הורים אוהבים, תומכים ומאתגרים, אבא מוחמד ואימא ע'זאלי. אימא שלי היא אישה פרגמטית, אישה של פתרונות ועשייה. היא חינכה אותי ואת האחיות שלי לאחריות אישית וגם חברתית. (אומרת בערבית:)
נולדתי וגדלתי בכפר משהד, הכפר האהוב עליי, בצפון, ליד נצרת. במשהד אין גינת משחקים. כילדה אני זוכרת שאבא שלי היה לוקח אותי לשחק בגינה בנצרת עילית - ששמה יוהד לנוף הגליל כדי למחוק את הקשר לנצרת הערבית. שם יש גינות, יש פארקים, יש רמזורים, יש מערכות ניקוז, יש מדרכות, ספריות ומרכזים תרבותיים, ולנו במשהד אין: אין פארקים, אין תחנות אוטובוס - אפילו אחת נורמלית, ביישוב של יותר מ-8,000 תושבים - אין מרכז מסחרי, אין קולנוע, אין בריכת שחייה, ועדיין אין גינת משחקים.
יודעות מה יש לנו ולמה המדינה דאגה לנו? לזיהום אוויר, לפקקים, לרעשים, שפכים, ביוב, מצוקת דיור, צפיפות והפקעת אדמות. משהד, כמו יישובים ערביים רבים, סובל ממחסור בתשתיות, בחינוך, ברווחה ובכלכלה בכלל. הרוב המוחלט של היישובים הערביים ותושביהם מצויים בחצי התחתון של הסולם הסוציו-אקונומי. רבים מהם סובלים מאבטלה נרחבת, מצוקת דיור והיעדר תכנון תוכניות מתאר ואופק תעסוקתי. כבר מגיל ארבע יכולתי לזהות אם אני נמצאת ביישוב ערבי או יהודי. הייתי חיה את הקיטוב, את האפליה בתכנון ובתקצוב. נולדתי לתוך זה, אז לא צריך לשאול אותי: מתי התחלת לעסוק בפוליטיקה?
כערבייה פלשתינית, גדלתי במציאות גזענית, שמתייגת אותי ואת הערביות שלי כמעוררת חשד. בבית הספר, באוניברסיטה, ברחוב, בכניסה לקניון וכמובן בשדה התעופה - מוקד התפרצות מוכר של נגיף הגזענות, שבו הפרופיילינג מרים את ראשו המכוער. לפני כשנתיים, בדרך לחופשה משפחתית, נדרשתי להסביר לג'ולאן, הבן הבכור שלי, שהיה בן שבע, למה הוא מסווג כאיום ביטחוני או פצצה לנטרול, כמו שרק בשבוע שעבר אחד מחברי הבית הזה תיאר; למה הוא צריך לעבור בדיקה משפילה ומיותרת. אני צריכה להסביר לו את מה שאני בעצמי מתקשה להבין - איך רואים בילדים או במבוגרות או בי איום רק בגלל שאנחנו ערבים, איך אפשר לחרוץ גורלות של אנשים בגלל לאום, מגדר, נטייה מינית, צבע עור, מוצא או השילוב ביניהם.
בתשובה על השאלה: מי ארז לך את התיק? כתב המשורר הפלשתיני מרואן מח'ול בשירו "ערבי בנמל התעופה בן-גוריון" (אומרת בערבית:): "שלא כמוכם, אין לי טנקים כמו זה שאיתו / דגדג החייל את עזה, / לא שיגרתי טילים מאפאצ'י בתיק האישי, / ולא מפני שאין לי / אלא מפני שבאופק אובד מהדהד המיאוס / מן המהפכה השקטה שלא במקומה / ומן הרצון הטוב".
(אומרת דברים בערבית.)
אני שואלת את עצמי איזה כלים לחיים אני מלמדת את הילדים שלי ואיך אני שומרת על
העולם הזה בשבילם, על העתיד של אלין, כרמל וג'ולן, הילדות של אשרף ושלי.
כשיצאתי לעבוד בפעם הראשונה הייתי בכיתה ו', ילדה בת 11, רק קצת גדולה מג'ולן שלי היום. יצאנו, אימא ואני, מכרנו עבודות יד, סוג של רקמה שהכנו יחד בלילות ארוכים. בזמנו עבדתי בשביל שיהיה לנו אוכל בבית, שנוכל לקנות בגדים, נעליים, ספרים, ולשלם חשבונות מים וחשמל. היינו, מה שנקרא, מתחת לקו העוני, ביחד עם כמעט מחצית מהחברה הערבית. רק לאחרונה 13,000 משפחות ערביות נוספות הצטרפו למעגל הזה בעקבות המשבר הכלכלי, ההפקרה הממשלתית, הפיטורים ההמוניים וההוצאות לחל"ת, שזה מילים מכובסות להגיד שלפחות 13,000 משפחות נוספות חיות היום בחוסר ודאות וביטחון וסובלות ממחסור שלא ידעו קודם. בימים אלו אנחנו רואות שוב שמשברים פוגעים יותר בפגיעים ביותר, באוכלוסיות, מנגנונים ומערכות ציבוריות שלאורך שנים הוחלשו והותקפו בידי המדינה.
בימים אלו אנחנו עדות גם לעלייה מדאיגה באלימות ובפשיעה המאורגנת. אלימות של גברים נגד נשים, אלימות ממסדית ומשטרית, אלימות בחברה הערבית, אלימות במשפחה. הדם שוטף כפרים ויישובים, וזו לא טעות, זו תוצאה של מדיניות.
בישראל מדי שנה נרצחות מעל ל-20 נשים כתוצאה מאלימות של גברים. 250,000 נשים סובלות מאלימות יום-יומית. מספרים לא רשמיים מהשטח מדברים על 800,000. מתחילת השנה הנוכחית 14 גברים לפחות לקחו את חייהן של 13 נשים ותינוקת בת כמה חודשים בלבד. הגיע הזמן שנפסיק לומר "נרצחה אישה בידי היד הנעלמה" ונגיד "גבר רצח אישה", כי ככה זה.
בעוד כמה שבועות נצביע על תקציב דו-שנתי. רק אתמול עבר פה החוק הנורבגי, שלוקח מכספי הציבור, הכסף שלכם, ומבטיח משרות לח"כים נוספים ולא חיוניים. עלינו לפעול לשיטוח עקומת הנרצחות והנרצחים, שתעוגן במסגרת התקציב. זאת חובה של כולנו בבית הזה. החוק הנורבגי לא לבד. שלוש מערכות בחירות בשנה אחת, חוק הלאום וחוק קמיניץ, האפליה, הגזענות המתמשכת - כולם משברים. גם הסיפוח - כמו שאתם אוהבים לקרוא לו בעברית מכובסת, אבל בפועל הוא העמקת הכיבוש והאפרטהייד - הוא משבר. רצח נשים, הכפרים הבלתי-מוסדרים - משבר. הריסת בתים, ההסתה נגד ציבור שלם, נגד חברה ולא מגזר, האבטלה והעוני - כולם משברים מנהיגותיים, כלכליים, חברתיים, ערכיים ומוסריים עמוקים, וזאת רק רשימה חלקית.
במחאות אוקטובר 2000 שוטר ירה בדוד שלי. הוא חטף כדור קרוב ללב בהפגנה בצומת ליד הבית, נגד הפקעת האדמות והגזענות והתייחסות המשטרה לציבור הערבי. הייתי נערה צעירה בת 14. בתוך הכאב והבהלה הבנתי שמה שמלמדים אותנו בשיעורי האזרחות פשוט לא נכון. הבנתי שחופש הביטוי והמחאה לא מובן מאליו. הבנתי שכדי לצאת להפגנה צריך אישור של המשטרה עצמה, אותה משטרה שכמעט הרגה את דודי. הבנתי שמה שמלמדים אותנו מהספרים דורש מאבק.
ברוח המאבק של תנועת "חיים שחורים חשובים" ושל הפנתרים השחורים בארצות הברית - גם כאן, חיי פלשתינים ופלשתיניות חשובים מאוד. יש לנו היום הזדמנות היסטורית בינלאומית במאבק המתמשך בגזענות הממוסדת, העמוקה וארוכת השנים. יש לנו הזדמנות לדמיין יחסים אחרים בין ערבים ליהודים, שמכירים בעבר ולוקחים אחריות על הפשעים שנעשו ונעשים כאן. יש לנו הזדמנות לדמיין מציאות בטוחה, ירוקה ונעימה לכל ילדה ולכל ילד פה. זאת הזדמנות נדירה לשינוי סדרי עדיפות ויצירת מציאות טובה יותר מזאת שגדלנו בה אנחנו כולנו.
כסטודנטית שיחקתי ארבע שנים בנבחרת הכדורגל של הטכניון, למרות שכל החיים שלי אמרו לי שכדורגל זה לא לבנות, זה המשחק של הבנים. כילדה ונערה, אבא שלי, שהיה מאמן ושחקן לשעבר בקבוצה מקומית, תמיד לקח אותי למשחקים ולימד אותי לשחק ולעשות מה שאני רוצה ומה שאני אוהבת, למרות הביקורת - מה עושה ילדה במגרש של גברים. לאורך החיים המגרשים מתחלפים והעיקרון נשאר. תמיד יש את המגרש הזה שאני - ואת - כאישה לא רצויה בו. גם כאן עכשיו בפוליטיקה, אבא היקר, במגרש הזה לא קל. כאישה, כערבייה, כח"כית הצעירה ביותר במשכן ואם לשלושה ילדים קטנים במאבק מתמשך.
בבחירות האחרונות הרשימה המשותפת זכתה פעמיים, גם באמון מלא של הציבור הערבי, שתורגם ל-15 מנדטים, וגם להכפלת מספר הנשים. משתי חברות כנסת, החברות חברת הכנסת
עאידה תומא סלימאן וחברת הכנסת
היבה יזבק, לארבע חברות כנסת בכנסת הנוכחית, עם הצטרפותה של חברת הכנסת אימאן ח'טיב יאסין ושלי.
בבחירות האחרונות גדל גם כוחו של ביתי הפוליטי,
מפלגת תע"ל. כחברת הכנסת האישה הראשונה מטעם המפלגה, אני גאה להצטרף לחבריי חברי הכנסת הוותיקים ד"ר
אחמד טיבי ועורך דין אוסאמה סעדי, שמהווים דוגמה לעשייה ציבורית ופרלמנטרית מקצועית, מדהימה, מיוחדת ועקבית.
נכנסתי לכנסת לקדם יום-יום נשים ערביות באקדמיה ובהייטק. יש לי חלום שיהיו יותר ערבים בתארים מתקדמים ויותר שעוסקים בתחום שבו למדו; הנגשה של הנאומים מכאן בשפת הסימנים; שחרור, ביטחון ועצמאות, גם כלכלית, של נשים; חינוך איכותי, הערכה מעצבת לתלמידים שלנו, שנפסיק להסתכל עליהם כמספרים וציונים, והעסקה הוגנת של המורות.
יש לי חלום שתפסיקו לקרוא לנו המגזר הערבי. אנחנו לא נגזרנו מאף גורם אחר, אנחנו חברה שעומדת בפני עצמה. יש לי חלום שיסתיים הכיבוש אתמול, היום ועכשיו, ויהיה שלום. יש לי חלום. זה חלק מהחלומות שלי. אם לשאול את מילותיו של קינג, הוא גדול ונראה בלתי אפשרי, אבל הגיע הזמן לפוליטיקה שהופכת את הלא-אפשרי לאפשרי.
משפט אחרון, אני מקווה, כבוד היושב-ראש. חברות וחברות הכנסת, בהזדמנות זו אני מתחייבת לייצג נאמנה את העובדים ומשפחותיהם, ועובדי חברות התחבורה הציבורית, נהגי האוטובוסים ועובדי ענף הבניין בפרט; את הקשישה ששוכבת במסדרון בית החולים ואת זאת שגרה בבית לבדה, שתמות וגופתה תימצא רק ימים לאחר מותה; את הקבוצות המוחלשות: אנשים עם מוגבלויות, נשים, סטודנטיות, מתמחות, ואת הסביבה. מתחייבת אני לפעול כבתו ושליחתו של העם הפלשתיני למען צדק, שלום ושוויון, ולפעול נגד ההכחשה נגד עצם קיומנו כעם על-אף היותנו עם יליד שחי כאן, בארץ הזאת, לפני קום המדינה, ולמימוש זכותו של העם הפלשתיני למדינה משלו.
אני מתחייבת לייצג נאמנה את הילדה שעשו עליה חרם בבית הספר, והיא עכשיו, או בבוקר, עומדת בצד בחצר, לבד, ויודעת שחובת ההוכחה היא עליי ועל הצוות המדהים שלי, שלו אני מודה - לאחמד, לרוני לאמיר - להיות זמינות עבורכן ולייצג אתכן בכבוד ובמעשים. (אומרת בערבית.)
ממש לסיום - תודות קצרות: תודה לתומכות ולמצביעות, שבזכותכן ובשבילכן אני נמצאת כאן; תודה לחברים בתע"ל ולעומד בראשה חבר הכנסת ד"ר אחמד טיבי, שעבורי הוא המנהיג שהציב סטנדרטים חדשים ומודל למנהיגות חברתית פוליטית בארץ ובעולם; תודה למשפחה ולחברות שלי, שבלעדיהם לא הייתי כאן; לבן זוגי המקסים ושותפי לדרך אשרף, שעברנו יחד ימים קשים ולילות קשים שאי-אפשר לתאר אותם במילים, והוא תמיד אמר לי: איתך באש ובמים, איתך נפרוץ כל תקרה שתחשבי שהיא מחסום בפנייך. תודה על החיזוקים לאורך כל הדרך. ואחרונים - להורים שלי: תודה מעומק ליבי, תודה על מה שנתתם לי ועל מה שלא היה לנו, שהוליד בי את הרצון לעשות ולשנות. אני אסירת תודה לכם עד סוף חיי. (אומרת דברים בשפה הערבית.) תודה לכם.
