|
|
לא תחמוד אשת רעך ו/או עבדו [צילום: פלאש 90]
|
|
|
|
|
| "כתבי הטענות והחוזים הבאים לפני בתי המשפט מלאים ו/או, כאילו אין השפה המשפטית יכולה בלעדיו; לפעמים יש לך רושם, שהנַסָח [המנסח] אינו יכול או אינו מעז לגמור בליבו, אם להשתמש ב-ו' החיבור או בלשון או, והוא מתחמק מן ההחלטה הדרושה בקפצו על מציאת ו/או; ולפעמים נדמה לך, שאנשי ו/או אינם אלא חסידים שוטים המשלים עצמם באשליה, שאם אחזו את החבל בשתי קצותיו, הצליחו לתפוס את המרובה" | |
|
|
|
בזמן פרשת קצב יצרו אנשי "ארץ נהדרת" את צמד עורכי הדין, שסמלם המסחרי היה חזרתם הבלתי-פוסקת על הצירוף "ו/או". לא לחינם בחרו הכותבים המוכשרים דווקא צירוף זה: אין לך כתב בית דין ש"ו/או" איננו מופיע בו כבר בשמותיהם של המייצגים, או לכל המאוחר - בפסקה השנייה של הטענות. אם ניתן היה לאסור על השימוש בו, היו ניצלים הרבה מאוד עצים מדי שנה.
בשנת 1981 כתב חיים כהן, אז שופט בית המשפט העליון, בכתב העת "לשוננו לעם" מאמר שהפך לקלאסיקה, במיוחד בזכות כותרתו: "סכלות ו/או איוולת". כהן, בעל העברית הנפלאה, שפך אש וגופרית על הביטוי הזה, שאין לו שום משמעות פרט להתחמקות מאחריות ומהכרעה, ואשר יוצר ספקות נוספים במקום בו התיימר להתיר את הקיימים.
כהן ציטט במאמר דברים שכתב בפסק דין: "נער הייתי וגם זקנתי ולא ידעתי, מה מקורו של ו/או בלשון העברית ומה מקומו וצידוקו... כתבי הטענות והחוזים הבאים לפני בתי המשפט מלאים ו/או, כאילו אין השפה המשפטית יכולה בלעדיו; לפעמים יש לך רושם, שהנַסָח [המנסח] אינו יכול או אינו מעז לגמור בליבו, אם להשתמש ב-ו' החיבור או בלשון או, והוא מתחמק מן ההחלטה הדרושה בקפצו על מציאת ו/או; ולפעמים נדמה לך, שאנשי ו/או אינם אלא חסידים שוטים המשלים עצמם באשליה, שאם אחזו את החבל בשתי קצותיו, הצליחו לתפוס את המרובה".
הוא סיים את מאמרו בדוגמה עוקצנית מעולה: "או שמא ניתן לשפר את הכתוב על יד שנתקננו: לא תחמוד אשת רעך ו/או עבדו ו/או אמתו ו/או שורו ו/או חמורו ו/או כל אשר לרעך? או שמא עלה על דעת איש, שלא עברנו על 'לא תחמוד', אם חמדנו את האישה בלבד, ולא גם את העבד ואת האמה ואת השור והחמור - כולם יחדיו עימה?"
39 שנים מאוחר יותר, כל המילים שבכותרת מאמרו של כהן עודן איתנו. השימוש ב"ו/או" נפוץ ביותר, וגם הסכלות והאיוולת היכו שורשים, הצמיחו ענפים ועשו פירות באושים. הבה ונראה כמה דוגמאות.
|
|
אם וכאשר נתמודד עם גל שני ומשמעותי של הקורונה, חלק ניכר מן האחריות לכך יפול על כתפי הממשלה – הדרג המדיני והדרג המקצועי כאחד. בחודשיים האחרונים הם עושים כל כך הרבה שטויות, עד שזה יכול להיות רק תוצאה של סכלות ו/או איוולת ו/או טיפשות ו/או טמטום. אין שום תוכנית מסודרת, אין שום אבני דרך ברורות, אין שום מהלך עקבי, אין שום היגיון, אין שום מנהיגות.
שולחים אנשים להצטופף בתחנות האוטובוסים, כי לא מפעילים וכן מפעילים ולא מפעילים וכן מפעילים את הרכבת. מאפשרים לבתי קפה ומסעדות לפעול תוך התעלמות מוחלטת מכל הכללים. מחייבים מסיכה בתנאי הקיץ הישראלי. מפעילים מדחומים חסרי כל ערך. מבטיחים סיוע ולא מקיימים. מאפשרים לקיים חתונות אבל לא הצגות. פותחים את חדרי הכושר אבל לא את בתי הכנסת. מוסרים את מספר החולים, אך לא את היחס בינו לבין מספר הבדיקות. לא מאריכים במועד את התקנות לשעת חירום. אומרים שאיכוני השב"כ חיוניים ואז מוותרים עליהם. מאריכים את שנת הלימודים אבל לא מאריכים אותה. המשנה למנכ"ל משרד הבריאות נותן הנחת סלב וממשיך בתפקידו. הרכבת תחזור עם נהלים שמבטיחים צפיפות ודוחק. יהיו אירועי תרבות עם 250 איש ואולי עם 500 איש.
התוצאה המתחייבת היא אובדן אמון של הציבור בהנחיות הניתנות לו, ובצדק. אם שם למעלה לא יודעים מה הם עושים, למה שנשמע בקולם? שלא לדבר, כמובן, על ממשלת הג'ובים המנופחת של בנימין נתניהו ובני גנץ, המשדרת ניתוק ואטימות חסרי תקדים. לכן, אם חלילה יתאמתו החששות ושוב נהיה עדים לתמותה משמעותית ולצורך לשוב ולחנוק את המשק – האשמים הראשיים יהיו הפוליטיקאים והפקידים.
|
|
|
הם נשארים כאן [צילום: נאסר אישתייה, פלאש 90]
|
|
|
|
|
| אם נספח את כל יהודה ושומרון, כולל הפלסטינים שבאיזור, ייווצר מיעוט משמעותי שלהם בישראל – על כל הסכנות הכרוכות בכך. אם נספח את האיזור אך לא נעניק זכויות שוות לפלסטינים, נהפוך למדינת אפרטהייד. אם נספח רק את היישובים היהודיים, נותיר את הפלסטינים מתוסכלים – ויש להם נטייה לפרוק את תסכוליהם בדרכים אלימות. אם נותיר את המצב הקיים על כנו, נשאיר את הבעיה כמות שהיא – פצצת זמן שכל משהו שולי עלול לפוצץ | |
|
|
|
כבר עמדתי על כך שקשה לראות מהי התועלת המעשית שתצמח מסיפוח חלקים מיהודה ושומרון, לעומת הנזק המשמעותי והוודאי-למדי שייגרם לישראל כתוצאה מן המהלך. החלק הטיפשי בסוגיה הזאת הוא, שתומכי הסיפוח אינם מסבירים מה אמור לקרות לאחר מכן, או בעצם גם לפני כן, בסכסוך עם הפלשתינים.
אם פנטזיות היו מתגשמות, הפלשתינים היו עוברים לירדן ומקימים בה את מדינתם. השטח הזה היה חלק מהמנדט הבריטי על ארץ ישראל (דהיינו, חלק מפלשתינה) ולמעלה ממחצית תושביה כיום הם פלשתינים. אבל מאחר שמדובר כאמור בפנטזיה והפלשתינים נשארים כאן (אף מדינה ערבית אינה רוצה אותם; הם יודעים רק להרוס כל מקום בו הם נמצאים), אנחנו חייבים לענות על השאלה מה עושים איתם.
אם נספח את כל יהודה ושומרון, כולל הפלשתינים שבאיזור, ייווצר מיעוט משמעותי שלהם בישראל – על כל הסכנות הכרוכות בכך. אם נספח את האזור אך לא נעניק זכויות שוות לפלשתינים, נהפוך למדינת אפרטהייד. אם נספח רק את היישובים היהודיים, נותיר את הפלשתינים מתוסכלים – ויש להם נטייה לפרוק את תסכוליהם בדרכים אלימות. אם נותיר את המצב הקיים על-כנו, נשאיר את הבעיה כמות שהיא – פצצת זמן שכל משהו שולי עלול לפוצץ.
מבחינת רבים במחנה הימין, התשובה לשאלה היא פשוט להתעלם ממנה – וזהו הדבר המטופש ביותר והמסוכן ביותר שניתן לעשות. לטעמי, התשובה היא שאין פתרון הנראה לעין, ולכן צריך לנהל את המצב בשיתוף פעולה כלכלי, אשר יהפוך את שמירת השקט לכדאית לשני הצדדים. מובן שיש תשובות אפשריות נוספות. אבל הימין חושב שאם יטמון את הראש בחול, הבעיה תיעלם מאליה. זו גם סכלות וגם איוולת.
|
|
יש מקרים בהם הימנעות מעשייה היא הדבר המטופש ביותר – ומשטרת ישראל מדגימה זאת היטב. בית המשפט אסר לפרסם את פרטיהן של הקטינות עימן שכבו שניים משחקני מכבי תל אביב, כשם שאסר לפרסם את שמות הכדורגלנים וגם כל פרט מפרטי החקירה. בעוד האיסור לגבי הכדורגלנים הוא אווילי בתכלית, האיסור לגבי הנערות הוא הוגן והגיוני: הן קטינות והן הקורבנות-לכאורה.
בפועל, המונים יודעים את שמותיהן ואילו פרטי החקירה מתפרסמים ללא הרף. התוצאה היא שהנערות הללו סופגות שיימינג חסר מעצורים, ושהגרסאות של שני הכדורגלנים תופסות את הכותרות. כאן המשטרה מפגינה את טיפשותה, או את אדישותה, או את אוזלת ידה: היא אינה עושה דבר. צו שהיא עצמה ביקשה הופך למרמס, תוך פגיעה אנושה במתלוננות, ולמשטרה זה לא מזיז. כאשר זהו המצב, מדוע שקורבנות עתידיים יתלוננו? מדוע שיהפכו את עצמן למטרה להכפשות מכוערות ולחיטוט בפרטים האינטימיים ביותר של חייהן? מישהו עוד עלול לחשוב, שבאמת זה לא ממש מפריע למשטרה – פחות עבודה.
|
|
|
אונקולוג וגניקולוג [יוטיוב, שיעורי תורה Emet]
|
|
|
|
|
| גדולי ישראל האמיתיים אינם מכים "על חטא" על חזהו של האחר. לעומתם, גזהיי ודומיו בציבור החרדי תמיד מוצאים את ה"הסברים" בפגמיהם של אחרים – החילוניים, הדתיים-הלאומיים, הרפורמיים – ולעולם אינם סבורים שעליהם לתקן את עצמם. זהו שילוב יוצא דופן של טיפשות, חוצפה ושחצנות – והתוצאה היא חילול השם | |
|
|
|
האיש האלמוני הזה, המתהדר בתואר "רב", הצליח להוכיח עד כמה הוא טמבל – ומדובר רק בתסמין של תופעה נרחבת וחמורה בהרבה. למי שבמקרה לא ראה, ברוך גזהיי היה המועמד מספר 11 ברשימת ש"ס לכנסת ואמור היה להיכנס לבית המחוקקים בעקבות החוק הנורבגי. אלא שאז נחשפו דברים שאמר לפני ארבע שנים במה שהוגדר משום מה כ"שיעור תורני":
"כתוב בספרים של המקובלים שאישה שהייתה רגילה לגלות את החלק העליון שלה – בדרך כלל מחזירים אותה בגלגול של פרה שהעטינים שלה חשופים. העיניים של כולם שם ואז נרגמת לה לשון הרע", אמר הטמבל והוסיף גילוי מדעי מרעיש: זוהי הסיבה לסרטן השד. ואז התברר שהאונקולוג הוא גם גינקולוג: "זו אחת הסיבות שנשים מעוברות מפילות את הילדים שלהן. היא נכנסת להריון – תמונה בפייסבוק של הבטן שלה. תגידי, את נורמלית? זה מה שיש לך לעשות? או שהולכת עם בטן חשופה. אנשים רואים ופוגעים עם העין".
מזמן לא דיבר אידיוט אחד שטויות רבות כל כך בזמן קצר כל כך. ציטוט של "ספרי המקובלים" הוא המקבילה היהודית ל"חכם סיני אמר": לזרוק אמירות בלתי מבוססות תוך יצירת רושם שזה רציני. הקבלה היא עניין לבודדים שברמה רוחנית ותורנית גבוהה במיוחד, ולא משהו שמשווקים בפרהסיה. עין הרע היא אמונה טפלה שבוודאי אינה יכולה לגבור על המדע. והעיקר: צריך מידה רבה של עזות מצח, כמו גם של טיפשות, כדי להתיימר ולהיות הפנקסן של הקדוש ברוך הוא ו"להסביר" בנחרצות שכזאת מדוע אישה אחת חלתה בסרטן השד ואחרת הפילה.
אכן, יש גדולי ישראל המנסים למצוא הסברים רוחניים ואמוניים לאירועים היסטוריים גדולים כמו השואה (וגם הקורונה) ולהבדיל – הקמת המדינה. ההבדל בינם לבין גזהיי הוא משולש. ראשית, מדובר בענקי רוח אשר מילאו את כרסם בכל מכמני היהדות והם עושים זאת בצורה שקולה ומנומקת. שנית, הם מדברים כאמור על תופעות לאומיות ולא על גורלם של בודדים. שלישית, ואולי הכי חשוב, הם אינם מכים "על חטא" על חזהו של האחר. לעומתם, גזהיי ודומיו בציבור החרדי תמיד מוצאים את ה"הסברים" בפגמיהם של אחרים – החילוניים, הדתיים-הלאומיים, הרפורמיים – ולעולם אינם סבורים שעליהם לתקן את עצמם. זהו שילוב יוצא דופן של טיפשות, חוצפה ושחצנות – והתוצאה היא חילול השם.
|
|
|
אינו יודע את מקומו [צילום: אוון ווצ'י, AP]
|
|
|
|
|
| תשאלו: אם הוא כזה טיפש, כיצד הפך למיליארדר ולנשיא ארה"ב? התשובה לחלק הראשון של השאלה היא, שיש כל מיני סוגים של טיפשות, ולא תמיד דווקא החוכמה היא שתחייה את בעליה. התשובה לחלק השני היא, שזוהי אכן אחת אחת התמיהות הגדולות ביותר בתולדות הפוליטיקה, ואולי היא מלמדת על מי שבחר בטראמפ עוד יותר מאשר עליו | |
|
|
|
ארבעת הבנים בהגדה של פסח מופיעים בסדר יורד: חכם, רשע, תם, שאינו יודע לשאול. התהייה היא, מדוע התם מופיע אחרי הרשע; מדוע מי שאיננו יודע מהו חג הפסח, גרוע ממי שיודע וכופר בו. התשובה לכך מצויה בנוסח של התלמוד הירושלמי, בו במקום "תם" כתוב "טיפש". הרשע יכול לחזור בתשובה; הטיפש נשאר טיפש. ואילו מי שאפילו אינו יודע שהוא אינו יודע, ולכן איננו שואל, הוא הגרוע שבכולם.
לפי ההגדרות הללו, דונלד טראמפ הוא גם רשע, גם תם וגם שאינו יודע לשאול. זאת המסקנה המתבקשת מהקטעים שפורסמו השבוע מספרו של ג'ון בולטון, שהיה יועצו לביטחון לאומי. מעבר לעוד גילויים בדבר הבריונות והתוקפנות של טראמפ, את עיני תפסו שני תיאורים של בולטון. האחד: טראמפ לא ידע שבריטניה היא מעצמה גרעינית וחשב שפינלנד היא חלק מרוסיה. השני: בתדרוכי המודיעין הוא מדבר הרבה יותר מאשר מקשיב.
הקטע המרושע של טראמפ הוא הציניות והאכזריות בהן הוא מתייחס לסובבים אותו ברגע בו אין הוא זקוק להם – החל מנשותיו, עבור בבכירים בממשלו וכלה בקבלני משנה בפרויקטים שלו. הטיפשות שלו מתבטאת בכך שהוא חף מכל הבנה לגבי מגבלותיו – למשל, שהוא האדם הכי פחות מתאים שישב אי-פעם בבית הלבן ("איזהו חכם? המכיר את מקומו", אמרו חז"ל). וברור שהוא אינו יודע לשאול, כי אחרת היה מקשיב למי שבאים לתת לו מידע חיוני שאין לו.
תשאלו: אם הוא כזה טיפש, כיצד הפך למיליארדר ולנשיא ארה"ב? התשובה לחלק הראשון של השאלה היא, שיש כל מיני סוגים של טיפשות, ולא תמיד דווקא החוכמה היא שתחייה את בעליה. התשובה לחלק השני היא, שזוהי אכן אחת אחת התמיהות הגדולות ביותר בתולדות הפוליטיקה, ואולי היא מלמדת על מי שבחר בטראמפ עוד יותר מאשר עליו.
|
|
