הזכות של המתנחלים (ושלי) על ארץ-ישראל מצויה בספר הספרים. הקושאן היהודי נכתב ב"לך לך... אל הארץ אשר אראיך", בעובדות ההיסטוריות השזורות לכל אורכו של התנ"ך ובמה שחושפת הארכיאולוגיה ממעמקי האדמה מאז ימי בית ראשון ועד עתה.
למימוש הזכות הזאת יש צורך בהסכמות מדיניות כהצהרת כורש, הצהרת בלפור, ועידת סן רמו, מתן כתב המנדט והחלטת האו"ם בנובמבר 1947. אלה הסכמות חיוניות, הכרחיות ונחוצות, אבל הן אינן הזכות עצמה. הן המהלכים למימוש הזכות שבתנ"ך. המחלוקת שלי עם המתנחלים אינה על כך, אלא על השאלה האם גם לערבים יש חזקה תקינה ויציבה לארץ-ישראל.
על זה הוקם היום אוהל מחאה מאת מועצת יהודה ושומרון מול ביתו של בנימין נתניהו (ומנגד תתקיים מחר עצרת פלשתינית ביריחו) הקורא לו להשליך את מתווה התוכנית של דונלד טראמפ לפח. במלים אחרות, המתנחלים אומרים כי הם אינם צריכים את ההסכמה הבינלאומית לריבונות יהודית אם מחירה הוא הכרה כלשהי בזכות המקבילה של הפלשתינים לארץ הייחודית והקשה והיפה הזאת. זו מהות המחלוקת.
באורח מעשי חש המתנחל הסביר, שכאמור (בטעות לדעתי) אינו מכיר בשום זכות פלשתינית, כי בעצם אינו צריך את הסיפוח שמציעים לו טראמפ וביבי. "לא מפיה (של תוכנית טראמפ) אנו חיים". הוא חש נכון. מצבו סביר פלוס. הוא אזרח בעל זכויות מלאות בישראל. נכון לעכשיו רמת האלימות הפלשתינית נמוכה למדי. שקט שורר ברוב חלקי יהודה ושומרון וישראל של הקו הירוק. העולם אינו מציק לישראל בזירה הבינלאומית ולא מונע ממנה (כמעט) דבר. השקט גם חוסך למתנחל השכיח ויכוח מר וסוער עם הישראלי החולק עליו מעברו המערבי של הקו הירוק שהלך ונשחק.
במלים אחרות, המתנחל הסביר, שאינו בדרך כלל קנאי משיחי, אינו נזקק ברצינות להכרזת ריבונות מצד ארה"ב, שעלולה לערער את השקט ואת היציבות, לעורר דובים ביער במקום בו נוח למתנחל הזה להיצמד לאמירה הצברית הישנה: "אל תעשו גלים".
בסיפוח מעוניינים העסקנים הימניים-קיצוניים, ולהערכתי אפילו ביבי מתחבט. הוא תומך בריבונות מתרחבת כדי "לא לעשות גלים" בימין, ובעיקר כדי ליצור מחלוקת מלאכותית שתסלול את הדרך לעוד מערכת בחירות. וכל זה לא כדי לחזור ולהניף את דגל מלכות בית דוד והחשמונאים מעל ענתות ובקעת הירדן אלא כדי לכבוש ולפזר את בית המשפט המחוזי בירושלים. אולי גם המתנחלים מתחילים להבין זאת.
