'ינעל העולם' מצייצים אלינו מהשוק, 'ינעל העולם' מוכרים לנו תפוחים ותפוזים מלאי מיץ, 'ינעל העולם' ממשיך הבנק לקרוץ ללקוחות שהעולם ננעל עליהם יותר בימי מגיפת הקורונה, ואפילו לימונים חמוצים אין בנמצא.
התהום הפעורה בין הפרסומות הידידותיות לכאורה, לבין המתרחש בין הפרסומות הידידותיות, לכאורה, לבין המתרחש בין הדלפקים, בין הלקוחות לבנק, היא תהום שמיים וארץ, תהום ששום גשר של מצג שווא, סיפורי דביר בנדק החביב וכישורי המשחק של 'ינעל העולם' המיתולוגי מהשוק, אינם יכולים לכסות על היחס הקשה לו זוכים חלק מהלקוחות, הנצרכים דווקא בימים אלה לאמבטיה של הכלה וקורטוב של אמפתיה, ובמקום זה מקבלים כתף קרה, פרצוף חמוץ, שלימון כובש עצמו בקרקע אל מול החמיצות, וכמובן מטה הקסם, הגבלות, משפטים ושאר כלי כוח שרק מי שאין מקום פנוי בלבו למצוקת האחר, מפעיל בעוצמה.
הבנקים אמורים להרוויח, והם, אוהו, מרוויחים המון. אם הצהרה זו הייתה כתובה באותיות של זהב, בלי עטיפות צלופן על בנק חברתי, המחייך אל לקוחותיו ועוטף אותם בימי קורונה כבימי שגרה, ניתן היה לקבל מציאות זו, גם אם יש מי שמשוים אותה לאותם בעלי חיים הכובשים באחרונה את רחובות חיפה. אך כשהבנק חוגג פורים כל ימות השנה ומתחפש בלי בושה לבנק שקשוב לצרכי לקוחותיו, ורגיש ללקוחותיו ומצוקותיהם, אך הריביות שהוא משית על הלקוחות הם כברך על צווארו של חסר הנשימה, יש כאן בעיה.
בנק המזרחי מפמפם השכם והערב, שותל ומהנדס את התודעה כבנק שחושב עליך, שפועל למענך, שעושה את הכל כדי שתתעורר עם חיוך ותלך לישון חסר דאגה. בנק שהוא משפחה. בגלל מפלי האמפתיה שניחתו על ראשי הלקוחות בימי מגפת הקורונה, היה זיק של תקווה כי אכן הבנק הזה רואה את לקוחותיו. אלא, שכמו בסיפור הנודע הבנק רואה רק את עצמו עם נייר כסף ששם מאחורי המראה.
'ינעל העולם', אולי כדאי להשקיע פחות בסיפורי אגדות ויותר בלקוחות. מול זוג צעיר שמתמודד עם גידול ילדים קטנים, שקוע עד צוואר באבני ריחיים כלכליים, ושעובד למחייתו ומגיפת הקורונה תרמה להגברת המצוקה, מה עושים בבנק הפועל למען המשפחה, הבנק החברתי, הבנק הדואג? מהדקים את החבל, מקשיחים את הלב. ממאנים לדון בהורדת הריבית, מאיימים בתביעה, שולחים עד לבית מכתב מעורך דין במסירה אישית. לא מדובר בחוב של מיליון שקל, מאה אלף שקל, גם לא חמישים אלף שקל. הלוואה שכיסתה על מינוס שתפח ואוים בהגבלת השכר.
מעבר למימד ההשפלה, תחושת הפגיעה הקשה וערלות הלב, יש כאן אמת אחת הזועקת. אמת לא לשעתה, אלא לדורות, הלקוח הוא הדבר האחרון המעניין את הבנק, וכמאמר הפרסומת, 'ינעל העולם'.
משה לארי, תושב בית שאן לשעבר, מישהו שנגע בפריפריה, נבחר לתפקיד בכיר בבנק, אולי הוא יחולל את האמפתיה החסרה, את השינוי המיוחל, אולי ממנו תבוא הישועה, אולי.
