רוח רעה מהלכת בבית המשפט העליון במדינה - ולא בגלל "הסתה מבחוץ" כביכול - אלא משום שבית המשפט בכינויו "בג"ץ" מעדיף לשחק במגרש הפוליטי במקום להסתפק בייעודו המקצועי לשפוט בין אנשים בסכסוך - או בסכסוכים מינהליים של פרטים מול רשויות המדינה. כתוצאה מעיוות בחשיבה או מתוך רצון השתלטות פוליטי שבכלל אינו אמור לאפיין מערכות משפט - הבג"ץ הפך לגוף פוליטי ולא שיפוטי. הוא מהווה היום ערכאת-ערעור על כל החלטות הממשלה, ולפי האימפריאליזם השלטוני שלו - הוא גם פוסל החלטות של מדיניות העם היהודי בארצו, פוסל חוקים, מחלק הוראות והנחיות כיצד יש לנהוג בפוליטיקה - ובקיצור - ידו בכל. בניגוד למה שסבור האזרח הרגיל שלא למד משפטים - אין כל בסיס חוקי למהפך זה - פרט לקאפריזה של השופטים עצמם שפרשנותם האגוצנטרית מרחיבה את סמכותם עד-אין-גבול.
כאשר ידו של הבג"ץ הוא בכל - חל גם הכלל שיד כל בו. אין גוף פוליטי שאינו נתקל בהתנגדות - וכאשר בית המשפט חורג מתפקידו השיפוטי והופך לקובע מדיניות - ברור שהוא מכפיף את עצמו לכללי הפוליטיקה - שבה יש מאז ומעולם יריבויות, התקלויות ושנאות.
מי שרוצה לשחק במשחק הפוליטי - אינו רשאי להתלונן שנוהגים בו כפי שנוהגים בפוליטיקאים מן השורה. לכן שופטים אינם רשאים להתלונן על כך שחרגו מתפקידי השפיטה הקלאסיים. הבג"ץ עצמו, בהנחיית אהרן ברק ביטל את העקרון המקודש שכדי להכנס לשעריו צריך להוכיח זכות-עמידה - דהיינו, רק מי שיש לו אינטרס אישי שנפגע - רשאי לדרוש את התיקון על-ידי הבג"ץ באמצעות עתירה. עקרון זה נפסל - ומזה כשלושים שנה הבג"ץ פתוח לפניות כל אגודות השמאל למיניהן, כולל עמותות ערביות שמדינה יהודית לא מעניינת אותן בכלל וכל עניינן הוא להרוס את יהדותה של המדינה. כן נפסל העקרון השיפוטי - לפיו בג"ץ אינו פועל-כנגד מדיניות השלטון הנבחר בנושאי מדיניות - אלא קובע גבולות לעניינים הראויים להיות שפיטים בפניו. היום - "הכל שפיט" כביכול - וכדי ליצור רושם של "עבודה שיפוטית" קבעו השופטים מבחנים בלתי-ראויים של "סבירות" או "מידתיות" - כתירוצים לפסילת חוקים והחלטות מדיניות. אומנם לכל ידוע שמה ש"סביר" או "מידתי" בעיני גב' ענת ברון, למשל, אינו סביר בעיני אזרחים רבים.
כאשר היא פוסלת הריסת דירתו של רוצח - זה לא יכול להתקבל בשוויון-נפש על-ידי אזרחים בעלי חשיבה רציונלית.
כך הגענו למצב שבו בג"ץ רומס ברגל גסה את מאפייניה היהודיים של מדינת ישראל. פסילת החוק המסדיר התיישבות יהודית ביהודה ושומרון שהוכחה כחוקית; ביטול מדיניות הממשלה ביחס למסתנני-עבודה מאפריקה - שהשאיר אצלנו כמאה אלף זרים שאין להם שום קשר לארץ ישראל והעלולים בסיטואציה מסוימת לחבור עם האויב; ביטול ההתרעה שיש בהריסת בתי המחבלים הרוצחים; השוואת יום-הזיכרון הלאומי לחללי צה"ל בהחלטת בג"ץ עם "יום הזיכרון האלטרנטיבי" של משפחות מחבלים - וציון אותו בערב יום העצמאות - אלה סימנים של פוליטיזציה של הבג"ץ - ולכן גם התגובות הן חמורות.
שיהיה ברור: - שופטי בג"ץ העוסקים בפוליטיקה שמאלנית אינם יכולים להסתתר מתחת לגלימת החסינות המוענקת לפוליטיקאים ואינם יכולים להסתמך על העקרון המלוכני של הבורבונים Lese majeste - "חילול הוד קדושתם"...
המגמה הפוליטית הזאת של בג"ץ היא בעלייה - והשיא הנורא יהיה אם בג"ץ יבחר להתערב ב"חוק הלאום" הקובע ש"מדינת ישראל היא מדינת-הלאום של העם היהודי" וכי "מימוש הזכות להגדרה עצמית לאומית במדינת ישראל "ייחודית לעם היהודי" וכי "עברית היא שפת-המדינה". נכון שכל אנגלי וצרפתי אם ישאלו למי שייכת מדינתם יענה מייד "לאנגלים" ו"לצרפתים" - אך במדינת ישראל הדבר אינו ברור לערבים ולא לשמאלנים - ולכן אסור לוותר על הגדרת המדינה כמדינה יהודית וציונית. אם הבג"ץ יתערב בחוק זה ייגרם נזק כבד לעם היהודי ולא רק בישראל - וזה יוכיח סופית שהשופטים הם רק ספק-ציונים. כדאי להזכיר להם שמדינת ישראל קמה כמדינה יהודית לאומית - כמו רוב המדינות בעולם, ולא על בסיס גאוגרפי-פוליטי כמו ארצות הברית או ברזיל. כדאי להזכיר להוד-מעלתם שם בעליון שבסיסם האידיאולוגי הוא שמאל רדיקלי - את משפטו של פרופ. בנימין אקצין (ידיעות 24.4.1985 - "פיחות ברעיון הציוני") - כי אם במקום מדינת ישראל בעלת אופי ציוני תקום פה מדינה ערבית או דו-לאומית - בוודאי שלא תהיה דמוקרטית יותר מאשר מדינתנו".
המצב דורש היום שינויים בחוקי השפיטה במוסד הבג"ץ, במוסד היועמ"ש לממשלה ובמעמד הפקידות המשפטית. לא די בהוספת שופטים "אחרים" לאור הנסיון האומלל בשינויים פרסונליים בלבד. די לפוליטיקה של בג"ץ.
