"ראש ה
ממשלה הוא מעריץ גדול של אומץ לב – ממרחק בטוח". אומר סר המפרי אפלבי על ג'ים האקר.
בנימין נתניהו הוא מעריץ גדול של
וינסטון צ'רצ'יל – ממרחק בטוח. בממשלתו של צ'רצ'יל שניהלה את מלחמת העולם השנייה היו 34 שרים על 48 מיליון תושבים; בממשלתו של נתניהו שמנהלת את המלחמה בקורונה יש 36 שרים על 9 מיליון תושבים. בקבינט המלחמה של צ'רצ'יל היו חמישה שרים; בקבינט הקורונה של נתניהו יש 20 שרים.
צ'רצ'יל לא חלם אפילו לרגע להשעות את פעילות הפרלמנט. כאשר הבניין נפגע בהפצצה גרמנית, הבית המשיך להתכנס במקום אחר. הממשלה עמדה מספר פעמים להצבעות אי-אמון. העובדה שהפרלמנט יכול להפיל את הממשלה בכל רגע – הסביר צ'רצ'יל – היא ההבדל העיקרי בינינו לבין אויבינו. ואילו מעברו השני של האוקיינוס האטלנטי, התקיימו כל הבחירות בארה"ב כסדרן. הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט ביקש וקיבל כנדרש בחוקה, את אישור הקונגרס להכרזת המלחמה על יפן.
בנימין נתניהו מעדיף את המודל של
ויקטור אורבן ושל
ולדימיר פוטין על פני זה של וינסטון צ'רצ'יל ופרנקלין דלאנו רוזוולט. בגל הראשון של הקורונה הוא החליט והכריז ורק אחר כך טרח לכנס את הממשלה. בגל השני הוא מסרס את הביקורת הפרלמנטרית. אם זה היה תלוי בו, הממשלה הייתה נשלחת הביתה והכנסת הייתה נכנסת לבידוד.
יש הגיון בחוק שאושר הלילה (07.07.20), ולפיו הממשלה תידרש לקבל רק בדיעבד את אישור ועדות הכנסת לצעדים דחופים נגד הקורונה, כולל כאלו שיש להם משמעות פלילית. הנגיף פועל במהירות, והגיע הזמן – אחרי ארבעה חודשים של בטלנות פושעת – שממשלת ישראל תתחיל לפעול באותו קצב. הבעיה עם החוק הזה היא הרקע וההקשר שבהם חייבים לראות אותו.
החוק הזה מועבר בידי ממשלה, שהעומדים בראש בנימין נתניהו ו
בני גנץ – כבר פגעו בצורת חסרת תקדים במעמד הכנסת. הליכוד וכחול לבן נטלו לעצמן את ראשות כל הוועדות (למעט ועדת הביקורת) ואת שני המקומות של הכנסת בוועדה לבחירת שופטים. ההסכם הקואליציוני מחייב את 72 הח"כים לתמוך בכל הצעת חוק ממשלתית ולא להעלות שום הצעה משלהם בלא אישור הממשלה. הוא גם קובע, שאם בדיון בוועדה מוחלט על שינוי משמעותי בהצעת חוק ממשלתית – היו"ר חייב להפסיק את הדיון כדי לקבל הנחיות מראשי הקואליציה. נתניהו וגנץ גם קיבלו את הסמכות הבלעדית להכריע בכל מחלוקת שתתעורר בין הסיעות בכנסת.
חשוב גם לזכור, שזהו אותו נתניהו אשר משחק בצרכים פוליטיים בבחירות המקדימות בליכוד, ועוד יותר מכך – בבחירות לכנסת, קודש הקודשים של ההליך הדמוקרטית. ואילו גנץ בא מהמערכת ההיררכית של צה"ל, מעולם לא כיהן בתפקיד במערכת דמוקרטית והוא עומד בראש מפלגה בה הוא השליט היחיד. כלומר: יש לנו עסק עם שני מנהיגים שהם והדמוקרטיה לא בהכרח רואים עין בעין.
היבט נוסף הוא, שהמהירות של ביבי-בני היא תלויית פוזיציה. אין להם בעיה להקים ממשלת ענק וקבינט מסורבל; יש להם בעיה עם דיוני הכנסת. ממש במקביל לסירוס הכנסת, מסר האוצר שרק 43% מן הסיוע המובטח הועברו ליעדם; בזה משום מה אין שום חיפזון, ארבעה חודשים בתוך המשבר ועם מצוקה כלכלית קשה ומעמיקה. אבל הכנסת היא שמפריעה להם.
על-פי ההגיון שמאחורי החקיקה הלילה, ועוד יותר מכך – על-פי המאפיינים וההתנהגות של נתניהו וגנץ, סירוס הכנסת עלול שלא להיות הצעד האנטי דמוקרטי האחרון. בחסות המאבק בקורונה, אפשר למשל להגביל את הביקורת השיפוטית על מהלכי הממשלה. מדוע לאפשר לבית המשפט לבזבז זמן יקר בדיונים על עניינים שוליים כמו זכויות אזרח, הפרטיות, חופש התנועה או חופש הדת? או למשל: מדוע לאפשר לתקשורת לבלבל את הציבור עם דיווחים שאינם באים היישר מפי השלטון? מדוע לאפשר לה לזרוע ספקנות וחוסר אמון בהנחיות הממשלתיות? זה נשמע מטורף, נכון. אבל המציאות בחודשים האחרונים עולה על כל דמיון. כאשר בראש הממשלה עומד נאשם בפלילים המשתלח במערכות אכיפת החוק, וכאשר האיש מספר שתיים שלו אפילו לא עושה קולות של שטיח, הכל אפשרי. וכאשר מתרחקים כמה שיותר מוינסטון צ'רצ'יל ופרנקלין דלנו רוזוולט מתקרבים במידה מסוכנת אל ולדימיר פולטין ואול ויקטור אורבן.
