השחקנית המצויינת נלי תגר אמרה בגלובס: "הזום לא בשבילי. זה כמו לעשות סקס דרך האינטרנט". השחקנית, שמופיעה בטלוויזיה ובסרטים, כמו ב"בשורות טובות", שבו התערטלה לחלוטין במאמציה להביא ילד לעולם, אמרה את הדברים בימים אלה, שבהם קיימת מלחמה קשה במגיפה. האומנות לסוגיה נפגעת קשות מן המחלה. אחת התוצאה היא השימוש הגדול בתוכנת הזום. תוכנה שאינני אוהב. כתבתי את ביקורתי על התוכנה בפוסט
זומניה בחירתי, שפורסם ב-7 באפריל.
בימים אלה נזדמן לי להשתתף בדיון בן שבעה משתתפים בבוקלאב בזום. ושוב לא נהניתי. כל המשתתפים הופיעו כשהם "מסוגרים" במסגרות במחשב וכשהם מדברים המסגרת מוארת. וכאשר מדברים שניים או שלושה ביחד - צר לי, אינני מבין. והם מדברים שניים-שניים ואף שניים שלושה. אולי תבין ואולי המלים ייבלעו. אבל, לא זו בלבד. הפרצופים אינם אותם פרצופים. המגע האנושי נעלם. אנשים, שאני מכיר הופיעו כשהם מוזרים - מצומקים, אם לא חתוכים. וקולם לא תמיד נשמע. לכל אחד מחשב משלו ומיקרופון משלו ותוצאה משלו.
זאת שיחה מקוטעת או מגומגמת. אולי הכרחי, אבל לא נעים. אז צריך לדחות את פלאי הטכנולוגיה? בשביל סקס - כן. בשביל עבודה - לא. כך, למשל, שמעתי מחבר, פסיכולוג שהוא מארגן קורסים למינהל. פעם אחת הגיעו אליו מנהל חברה וכמה מסגניו. בשיחה המקדימה הסביר המנהל שהוא מבזר סמכויות וסגניו יכולים לעשות כרצונם. האיש שלי לא הספיק לראות את ההבעות של הסגנים ושפך על השולחן קופסה של קוביות לגו למשחק. הדבר הראשון היה כשמנהל החברה פשט את זרועותיו החסונות, אסף אליו את כל אבני הלגו ואמר, בלי לשאול ובלי להתייעץ: "עכשיו, אפשר להתחיל לשחק".
כל האירוע צולם בוידאו ואחר כך הקטע הוקרן למשתתפי הסדנה. תגובתו של המנהל הייתה שהופתע: "ככה אני נוהג"? שיטה דומה נהוגה גם בבית החולים תל השומר. שם נערכות סדנאות לצוותים רפואיים והם לומדים או משחזרים את מה שהם מבצעים בעבודתם במחלקות. רופאים, שעזבו את ספסל הלימודים לפני שנים או אחיות שכבר מזמן לא למדו את התורה, צריכים לעשות את עבודתם לפי מערכי שיעור על שחקנים או על בובות. הכל, כמובן, מצולם ומשודר להם אחרי הסדנה. התגובות שונות - יש מי שאומר בתדהמה: "ככה אני עושה"? ויש מי שמגיב: "דווקא יצא לי טוב". זאת אומרת שצילום לא מתאים לסקס אבל יכול לעזור לשינון/ללימוד.
מכונית עדיפה על נחלה
בפוסט קודם כתבתי על בחירה: לקנות מקרר או מגרש. לשמחתם של בני הזוג ב-1963 הם בחרו לקנות מגרש ולא מקרר (שעלו בדיוק אותו דבר, 395 לירות). ישבתי השבוע לשתות קפה עם חבר ושמעתי את תגובתו: בשנת 1965, שנתיים אחרי מכירת המגרש שעליו כתבתי, סיים את לימודיו באוניברסיטה וביקש לקנות מכונית, פיאט 127 חדשה (אגב, הייתה לי כזו).
היו בידו 6,000 לירות וזה היה מחירה של המכונית. הוא התייעץ עם חבר, וזה הציע לקנות נחלה בכפר הבפטיסטים ליד פתח תקוה. בנחלה היה בית, רפת, לול ושלושים דונם אדמה. המחיר - 6,000 שקל. ביקש הסטודנט הצעיר לקבל הלוואה בבנק, והציע למשכן את המכונית. מנהל הסניף לא הסכים וכך העסקה לא יצאה לפועל. אגב, ידידי לא מצטער על כך, כי עשה חיל במקצועו ואינני יודע אם היה מחזיק בנחלה עד היום.
