אורנשטיין חטא לתפקידו: להגן על האינטרס הציבורי

אתם יודעים מיהם נושיו של אליעזר פישמן? אתם, אני, כולנו. כאשר קרסו עסקיו של פישמן לפני ארבע שנים, הסתכמו חובותיו ב-4 מיליארד שקל. למרבה ההפתעה, רשימת הנושים הייתה קצרה מאוד: רשות המיסים (שפתחה את ההליך נגדו) והבנקים. זהו. לבית המשפט לא הגיעו עובדים מקופחים או ספקים זועמים. כעת ניזכר מיהם בעלי הבנקים. הציבור מחזיק ב-84.2% ממניות בנק הפועלים; ב-100% ממניות בנק לאומי; ב-100% ממניות בנק דיסקונט; ב-55.9% ממניות בנק מזרחי-טפחות; וב-72.5% ממניות הבנק הבינלאומי (הנתונים הללו כוללים אחזקות ישירות, אחזקות של משקיעים מוסדיים ושרשור של בעלי שליטה). הכספים שהבנקים נתנו לפישמן, כמו לכל לווה, באו מהציבור - לקוחותיהם. כאשר הבנקים נאלצו למחוק מיליארדי שקלים בשל קריסתו של פישמן, הציבור נפגע שלוש פעמים: הוא שילם יותר עמלות וריביות כדי לכסות את ההפסדים, ערך מניותיו בבנקים ירד ושיעור הדיבידנדים שקיבל הצטמק. וכמובן שרשות המיסים מחזיקה אך ורק בכספי ציבור. כל זה אומר, שלמעשה כל החובות של פישמן - הם לציבור, רובם הגדול במישרין ומיעוטם בעקיפין. כלומר: אתם, אני, כולנו - אנחנו הנושים של אליעזר פישמן. לנו מגיע דין וחשבון ממי שנתנו לו עוד ועוד ועוד בלי להבטיח את הכסף שלנו. לנו מגיעים הסברים ממי שאיבדו את הכסף שלנו. לנו מגיעות תשובות ממי שלא פעלו גם כאשר היה ברור שפישמן טובע וגורר איתו את נושיו. ונא לזכור, שהבנקים לא רצו לפעול ושהם נגררו להליך בידי רשות המיסים. כאשר החל הדיון בתיק פישמן באוגוסט 2016, אמר השופט איתן אורנשטיין לנציגי הבנקים, שביקשו לנהל מו"מ עם הלקוח שלהם, בערך כך: "אז מה אתם רוצים ממני? אם אתם רוצים לנהל הליך חשאי - לא באולם הזה ולא במסגרת ההליך הזה". הוא גם תהה בקול מדוע הבנקים שפכו על פישמן כסף רע אחרי כסף טוב. אורנשטיין צדק לחלוטין; הבעיה היא, שאחרי שנתיים של הליכים עקרים - הוא כנראה איבד את החשק לעסוק בתיק והעביר אותו לגישור בפני הנשיא בדימוס אשר גרוניס. הליך גישור מטבעו מתנהל בחשאיות. מבחינת הצדדים, זהו אחד היתרונות הגדולים שלו על פני הליך משפטי רגיל. אלא שיש מקרים בהם הפומביות היא מחויבת המציאות הספציפית, ולא רק מחויבת עקרון-העל של פומביות הדיון. יש מקרים בהם העניין הציבורי - במובן של האינטרס הציבורי - הוא כה גדול, עד שהם חייבים להתנהל אך ורק לאור השמש. תיק פישמן הוא מקרה מובהק שכזה. נזכיר שוב: זה הכסף שלנו, זה מה שנלקח מאיתנו, זה מה שלא יחזור אלינו. הרצון של הבנקים, רשות המיסים ומשפחת פישמן לנהל את ההליך בחדרי-חדרים הוא מובן לגמרי: הנושים לא צריכים לענות של שאלות קשות, החייב לא צריך להתמודד עם שאלות מביכות. אבל דווקא הרצון הזה, הוא-הוא שהיה חייב להוביל לכך שהכל ייעשה באולם בית המשפט. יש להם מה להסתיר מאיתנו - ואסור לאפשר להם לעשות זאת. הייתה זו חובתו של אורנשטיין להבטיח את פומביות ההליך, אך הוא חטא לתפקידו: להגן על האינטרס הציבורי. גם כאשר הוגשו עידכונים לתיק, החייב להיות פתוח לציבור, אורנשטיין הטיל עליהם איפול. מבחינת אורנשטיין, שהלך והתעייף מכפל הכובעים של נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב ושופט הפירוקים המוביל בישראל, הגישור היה פתרון מצוין: שמישהו אחר ישבור את הראש. גרוניס, כיום בדימוס, ודאי שאינו מופקד על האינטרס הציבורי; שילמו לו, מן הסתם מיליוני שקלים (אגב: מי שילם?), והוא עשה את שהוטל עליו. כאמור, הצדדים שאפו בכל מאודם לפעול במחשכים. מולם ניצב לבדו הנאמן בפשיטת הרגל, יוסי בנקל, אשר הצדדים וגרוניס דאגו למדר: הוא אפילו לא הוזמן לישיבות המכריעות. בסופו של יום, אנחנו סופגים את התספורת - 2.8 מיליארד שקל. אנחנו לא נדע כיצד נקבע הסכום הזה. אנחנו לא נקבל שום הסבר על מה שהתרחש. אנחנו לא נקבל שום הבטחה שזה לא יקרה שוב. כי מי אנחנו? בסך-הכל הנושים, שחשבו בתמימותם - ואולי בטיפשותם - שלפחות בית המשפט יגן עליהם. אבל מי אנחנו מול עייפותו ואולי עצלותו של שופט, ומול הרצון של בעלי ההון והשררה לטייח את כשלונותיהם ומחדליהם. הציבור חסר אונים ולכן הציבור ישלם.