פרשת דברים פותחת את ספר דברים, שתכנו הוא נאום הפרידה/תוכחה/הדרכה של משה רבנו, ושמתי לב לפסוק מעניין בפרשה הזאת (דברים א): [כז] וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם, וַתֹּאמְרוּ, בְּשִׂנְאַת ה' אֹתָנוּ, הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם--לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי, לְהַשְׁמִידֵנוּ. הרקע הוא פרשת המרגלים, שהוציאו דבת הארץ רעה ושכנעו את העם שאי אפשר לכבוש אותה. אחת התוצאות הייתה מה שמתאר הפסוק הנ"ל. במקור ראינו שתגובת העם הייתה גלויה (במדבר יד): וַיִּבְכּוּ הָעָם, [ב] וַיִּלֹּנוּ עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ הֲלוֹא טוֹב לָנוּ, שׁוּב מִצְרָיְמָה. כאן אנחנו קוראים שהייתה תגובה נוספת שלא צוינה שם, מה השוני בין שתי התגובות? רשי מפרש: וַתֵּרָגְנוּ - לשון הרע וכן "דברי נרגן" (משלי יח) אדם המוציא דיבה.
ומה הדיבה שהוציאו? ממשיך רש"י: בְּשִׂנְאַת ה' אֹתָנוּ - והוא היה אוהב אתכם אבל אתם שונאים אותו, משל הדיוט אומר "מה דבלבך על רחמך מה דבלביה עלך". נפלא, הטענות שלך על זולתך נובעות ממה שיש לך בלב עליו, לא ממה שהוא באמת. זה הזכיר לי סיפור/משל אודות עשיר שהיה קמצן מפורסם שכל הקבצנים הדירו רגליהם מאחוזתו. לעיר הגיע קבצן חדש שנקש על דלתו וגורש בבושת פנים. למחרת הוא נקש שוב וגורש שוב תוך הודעה שאין סיכוי, שחבל על הזמן שלו, וכך כמה ימים ברציפות. עד שלעשיר הקמצן נמאס ממנו ובוקר אחד הוא קיבל את פני הקבצן כשבידו שקית מלאה אשפה שאותה הואיל לתת לו. הקבצן הודה לו והלך. למחרת שוב נקש הקבצן על דלתו.
כשנפתחה הדלת בירך הקבצן העקשן את העשיר הקמצן בבוקר טוב והגיש לו אגודת פרחים שליקט מפה ומשם. העשיר תהה, זה מה שאתה מחזיר לי תמורת האשפה שנתתי לך? כן, השיב הקבצן, כל אחד נותן מה שבלב שלו. כבר שנים רבות מאשימים כאן את הימין בכלל בשנאה לשמאל ואת החרדים בפרט בשנאה חולנית לאלה המכונים חילונים. והיו להם "הוכחות" - אמירות לא ראויות של רבנים ואמירה מקרית של ראש הממשלה ש"השמאל שכח מה זה להיות יהודים" או משהו כזה. אבל אלה היו רק תירוצים, כי השנאה אינה תלויה בשום דבר, מי ששונא - שונא לא בגלל משהו, לא בגלל שפגעו בו או לקחו לו משהו, הוא פשוט שונא. והרי לא מדובר בתופעה חדשה כידוע.
התיקון - אהבת חינם
די להיזכר בתופעות ואירועים כמו ה"סזון" והאלטלנה כדי לראות ולהבין עד כמה השנאה הזאת מושרשת וחסרת היגון. והמעניין הוא שהשונאים מעולם לא נזקקו להסביר או לנמק את שנאתם, הם הסתפקו בהכפשות, בהתקפות אישיות. מי שטרחו לחפש הסברים היו דווקא השנואים, פחות מצד החרדים ויותר מצד הימניים. וזה הגיע עד כדי נסיונות לרצות את שונאיהם, או לפחות לשנות את דעתם עליהם. לא עלה בדעתם שבכך הם מעניקים הכשר לשרץ השנאה ובדרך ממילא מחזקים את השונאים. לאורך כל הדרך היו יהודים שראו את המציאות כפי שהיא, שזיהו את השנאה ואף התריעו ברבים. אחד הבולטים שבהם היה עו"ד ד"ר יעקב וינרוט המנוח, שאמר את האמת ללא מורא.
הנה כמה ציטוטים מדבריו בנאום שנשא לפני כשמונה שנים: היצר הזה להעלים את החרדים רוכב על שני בסיסים: האחד, הצורך לשנוא הקיים בכל חברה. הצורך להציב 'אחר' נורא ואיום ולשנוא אותו קיים בכל חברה, ודאי בחברה הישראלית שהיא חברה יהודית. מה לעשות, שהגורל לא הכיר בהיותנו עם ככל העמים. שמתעבים אותנו בכל העולם מקצה ועד קצה. ואנשים שמתעבים אותם צריכים לחפש מישהו שהם יתעבו אותו". ועוד: התנועה הציונית לא רצתה לפתור את הבעיה של הקיום היהודי, את הקיום הפיזי של העם היהודי. הציונות רצתה לפתור את הבעיה היהודית על-ידי זה שאנחנו יוצרים אב טיפוס יהודי חדש, שהיהודי הגלותי הוא התשליל שלו. ומי זה היהודי הגלותי האולטימטיבי? מי ניצב שם? אם לא החרדי".
וציטוט אחרון להפעם: היחסים העכורים בין החרדים לחילונים התגברו בשנת 77' כאשר התברר כי החרדים לא נעלמו ולא רק שלא נעלמו אלא הפכו לציבור גדול ומשפיע. "פתאום הציבור הזה פרה ורבה. בלשון של הטוקבקיסטים: 'השריץ'. וכל אישה ילדה שישה בכרס אחד והנה הם פה ולא רק שהם נמצאים פה, לא עלינו המזרחיות האלמנט המפגר והפרימיטיבי השני צץ מחדש. מאיפה הוא צץ? הוא צץ פתאום דרך הנושא החרדי (בהפצעה המטאורית של מפלגת ש"ס). התופעות שלהן אנו עדים בימים אלו, החל בתופעות המוזרות בהפגנות "נגד השחיתות" (שכלפיהן המשטרה מגלה סובלנות) וכלה בהתעמרות הבוטה במפגינים חרדים או במי מהם שלא עטה מסכה, הכל נובע מאותה שנאה כבושה שהתפרצה.
ואולי העובדה שהתפרצות השנאה אל מעל לפני השטח קורית דווקא בימים של אבלות על בית המקדש שחרב בגלל שנאת חינם, מהווה פתח לתקווה שאנחנו לקראת הסוף ממש, לקראת תיקון יסודי. אינני יודע איך בדיוק זה יקרה אבל כבר ברור שהשנואים מתפכחים ומסרבים להמשיך לשמש כשק חבטות לשונאים. וגם בצד השונא יש רבים שמתפכחים ומסרבים להמשיך לשנוא. ואדרבה, דומה שהאחרונים הם הלוחמים הנחרצים והיעילים ביותר נגד השנאה. וחשוב להדגיש כי לא מדובר במלחמה נגד השונאים אלא נגד השנאה. וכמו שהחורבן נגרם כתוצאה משנאת חינם כך הבניין יקום במהרה בימינו כתוצאה מאהבת חינם.
