ההבדל בין תיאוריה לבין פרקטיקה

בדיחה ישנה מספרת על ילד שביקש מאביו להסביר לו את ההבדל שבין תיאוריה לבין פרקטיקה. אמר לו האב: "לך תשאל את אימא אם היא מוכנה לשכב עם השכן תמורת 500 דולר". האם ענתה בחיוב. "עכשיו לך תשאל את אחותך", המשיך האב. גם כאן התשובה הייתה חיובית. "זה ההבדל", סיכם האב את ההסבר המעשי. "בתיאוריה יש לנו 1,000 דולר, בפרקטיקה יש לנו שתי פרוצות". יש בזה משהו. ההבדל בין התיאוריה לבין חיי המעשה יכול להיות תהומי, כמו ההבדל בין כסף שאינו קיים לבין שפל מוסרי מוחשי מאוד. להבדיל אלף אלפי הבדלות, זהו הסבר אפשרי לפרשיות ספר דברים שהתחלנו לקרוא בשבוע שעבר. לכאורה, מדוע צריך משה רבינו לחזור בפירוט רב על מצוות שכבר ניתנו ואירועים שכבר סופרו? אלא, שמה שניתן כמצווה תיאורטית לפני 40 שנה והתרחשויות שהפכו לזיכרון עמום, אינם מספיקים כאשר העם עומד על סף הכניסה לארץ ישראל ולקראת המימוש המעשי של החוקים וערכי המוסר שקיבל מאז יציאת מצרים. הפער הזה עלול להיות בעל השלכות חמורות כאשר הוא מתחולל בזמן משבר, ובוודאי בזמן משבר כה קשה כמו הקורונה. בהקשר הזה ניתן להיזכר בהגדרה מבריקה של רונלד רייגן: "מהו כלכלן? אדם שאומר: זה עובד בפועל, בואו נראה אם זה יעבוד גם בתיאוריה". כפי שנסביר בשורות הבאות, זהו אחד הכשלים הגדולים ביותר של ממשלת ישראל במאבק מול המגיפה ובטיפול בהשלכותיה.

וינסטון צ'רצ'יל השתוקק להיות כמה שיותר קרוב לשדה הקרב בעת הפלישה לצרפת ב-6 ביוני 1944, והודיע שישהה על סיפונה של האונייה "בלפסט" מול חופי נורמנדי. היה צורך בהתערבות ישירה של המלך ג'ורג' השישי כדי למנוע זאת ממנו: המלך הבהיר לצ'רצ'יל שהוא יצטרף אליו – וראש הממשלה נסוג. כאשר הגיע צ'רצ'יל לנורמנדי כמה ימים מאוחר יותר, כמעט ונאלצו הגנרלים למנוע ממנו בכוח לרוץ לקו החזית. המלך והגנרלים צדקו כמובן, אבל צ'רצ'יל – שביקר שוב ושוב באתרים שהפציצה גרמניה ב-1940, עם פצצות שלא התפוצצו – הבין שמנהיג אמיתי נמצא בשטח, לא רק בשל המשמעות הסמלית אלא גם כדי לראות במו עיניו את המתרחש ולשמוע במו אוזניו את התגובות; הוא מספר בזכרונותיו על החלטות שקיבל מיד לאחר הביקורים הללו. אנחנו מכירים מנהיגות כזאת גם הרבה יותר קרוב אלינו. ראשי ממשלות ישראל הלכו למפקדות צה"ל, ביקרו ביישובים מופגזים, הגיעו לאתרי פיגועים. שלא לדבר על תרבות ה"אחרַי" של צה"ל, שעלתה בחייהם של הרבה קצינים בכירים – ואיש אינו מערער עליה. הסיבה היא כמו אצל צ'רצ'יל: אי-אפשר לשלוח אחרים לסכנה מבלי ליטול אותה לפחות באופן חלקי, ושום מסך משוכלל אינו מהווה תחליף לתחושות של המציאות האמיתית. המנהיגות הזאת נעלמה במשבר הקורונה. לא ראינו את בנימין נתניהו בבית חולים או בקניון סגור. לא ראינו בלשכתו מובטלים שאיבדו את עבודתם ועצמאים שאיבדו את מפעל חייהם. לא ראינו אותו נפגש עם ילדים ומורים, עם עובדים סוציאליים ועם רופאים. הקורונה איננה תירוץ: כשם שיש פתרונות לישיבות של ממשלת הג'ובים המנופחת וכשם שניתנו כללים לאירועי תרבות, כך אפשר היה בקלות להביא אל נתניהו לפחות נציגים של מיליוני הישראלים הנפגעים בצורה קשה מן המגיפה. נתניהו לא מדבר עם השטח אפילו באמצעים אלקטרוניים. לפני כמה שבועות הוא קיים מפגש זום ראשון עם כמה בעלי עסקים ונדהם לשמוע – כך לפחות הציג זאת – שהסיוע שהובטח בחודש אפריל טרם הגיע אליהם. קרוב לוודאי שזה היה בלוף, אבל אם זו הייתה אמת – הרי שהוא יכול היה לדעת זאת הרבה קודם, אם היה טורח לדבר איתם הרבה קודם. האירוע ההזוי הזה רק מוכיח עד כמה חשוב הקשר הישיר עם האזרחים מן השורה. אבל מובן שנתניהו לא חזר על ההרפתקה המביכה; הרבה יותר פשוט לקרוא למחאה "פייק על סטרואידים".

הנתק הזה בולט ביותר בהקשר של "תוכניות" ה"סיוע". אלה לא באמת תוכניות, אלא אוסף של צעדים מקריים וחלקיים; וזה לא באמת סיוע, אלא תרגילים ביחסי ציבור. אחת הסיבות המרכזיות לכך היא שנתניהו מטיל את הכנתן על פקידי האוצר – שאין להם שמץ של מושג מה קורה בחיים האמיתיים. הם כלכלנים, ורייגן צדק לגמרי בהגדרתו לגביהם. הפקידים הללו חיים בבועה מוגנת, ממנה הם יוצאים רק עם מצנח זהב. יש להם משרה ממשלתית בטוחה; ראו את תגובת ההסתדרות לדיבורים – דיבורים בלבד – על האפשרות שגם עובדי המדינה יטו שכם למאמץ הלאומי. הם רואים מחשבים ולא בני אדם, גליונות אקסל ולא תלושי שכר. לבכירים שבהם מובטחת משרה מכניסה במגזר הפרטי ברגע בו ירצו לעבור אליו, לעיתים – אל מי שעליהם הם אמורים לפקח בתפקידם הציבורי. לא שמענו אפילו על פגישה אחת שקיימו פקידי האוצר עם אנשים בשטח בטרם גיבשו את "תוכניותיהם". הם והשרים הממונים עליהם – משה כחלון המנותק וישראל כ"ץ חסר ההבנה – לא הציגו נתונים כלשהם כבסיס ל"סיוע". הם לא הסבירו אפילו ברמה התיאורטית, שלא לומר ברמה הפרקטית, איך הצעדים הללו מסייעים לאדם הבודד, לעסק הנקודתי, למובטל הספציפי. תוכנית סיוע אמיתית, בלי מרכאות, יכולה לבוא רק ממי שבאמת יודעים מה קורה. יש לנו שורה של כלכלנים ואנשי עסקים מהמצליחים ביותר בעולם שאינם צריכים כלום מן הממשלה: ישראל אומן, דן אריאלי, איתן ורטהימר, גיל שויד, אמנון שעשוע – ואלו רק על כף יד אחת. איש לא ביקש את עזרתם. איש לא שמע את דעתם. איש לא חשב להתייעץ איתם. פקידי האוצר – השליטים האמיתיים של המדינה, הרבה יותר מאשר המשפטנים – צברו עשרות שנים של ניתוק ושחצנות, שכעת מתפוצצים לכולנו בפרצוף. לכולנו – חוץ מאשר להם.

כמה מההחלטות וההנחיות של הממשלה לאורך חודשי הקורונה מדגימות היטב את הפער העצום שבין המציאות לבין מה שמצטייר בלשכות המרווחות, הממוזגות ובחלקן המיותרות של ממשלת הג'ובים. בראשן עומדת כמובן ההחלטה על סגירת המזגנים באוטובוסים ופתיחת החלונות, שיכלה לבוא רק ממי שלא ראו אוטובוס מבפנים כבר 30 שנה ואינם יודעים שברובם אין חלונות שאפשר לפתוח. אבל היא לא הייתה היחידה. ואנחנו לא מדברים על העניינים הגדולים, כמו החודשים שירדו לריק על הקמת ממשלת הג'ובים במקום להיאבק בקורונה, על העדרו של תקציב מדינה בעיצומה של המגיפה ועל האיומים לגרור אותנו שוב לבחירות בליבו של משבר ענק. אנחנו מדברים על העניינים הקטנים, שמלמדים הרבה מאוד. קחו את ההוראה לסגור מהרגע להרגע את המסעדות, בלי לחשוב על המלאי שכבר הוזמן ועל המזון שכבר בושל. או את ההחלטה להגביל את מספר הנוכחים בבתי תפילה, בלי שום קשר לשטחם. או את החיוב להשתמש במסיכות גם בגל החום הקיצוני בו אנחנו מצויים השבוע. או את המשך השימוש במדי החום, למרות שכולם יודעים שהם מזייפים בענק ולמרות שאיש אינו טורח להתייחס אליהם. או את הזגזוג הבלתי-נגמר בנוגע לחדרי הכושר. בקיצור: ההחלטות הללו מתקבלות בידי תיאורטיקנים שמזמן איבדו את הקשר למציאות, אם בכלל היה להם כזה.

לכל פרלמנט יש שני תפקידים מרכזיים: חקיקה ופיקוח על הרשות המבצעת. זו לפחות התיאוריה. אלא שממשלת נתניהו-גנץ מנסה לרמוס, בחסות הקורונה, את שני התפקידים. וכאשר רואים את התנהלותה בהקשר רחב יותר, אזי המסקנה המדאיגה היא שבכלל לא בטוח שהקורונה איננה אלא תירוץ לפגיעה אנושה ביסודות הדמוקרטיה והפרדת הרשויות. נתניהו נדהם כאשר התברר לו שעליו להעביר חקיקה בכנסת, ושאין הוא יכול להמשיך ולפעול מכוח תקנות לשעת חירום. הוא נפל מהכסא כאשר נדרש לכנס את ממשלתו כדי לקבל החלטות, ולא רק להודיע לה בדיעבד באמצעות התקשורת. הוא ושלוחו הנאמן, מיקי זוהר, יצאו מן הכלים כאשר יפעת שאשא-ביטון העזה לפקפק בצעדים שאישרה הממשלה; כעת הם מבקשים להדיחה מראשות ועדת הקורונה, רק משום שמילאה את תפקידה הפיקוחי כחברת כנסת. כל זה בא על-רקע ההסכם בין הליכוד לבין כחול-לבן, בו מקבלים נתניהו וגנץ את הסמכות העליונה להכריע בין סיעותיהם, ובו חברי הכנסת שלהן מחויבים לפעול אך ורק על-פי מדיניות הממשלה והנחיותיה. הממשלות האחרונות השתלטו במידה רבה על הכנסת, דבר שבא לידי ביטוי גם בהתנהלות של פקידים בכירים כלפי נבחרי הציבור. כך למשל אמר מנכ"ל האוצר דאז, שי באב"ד, לחברי ועדת הכספים בדיון המחטף הלילי על מס דירה שלישית: "יאללה, תתקדמו". פקידים ונבחרים אחרים מסרבים להגיע לכנסת, וזו חסרת אונים. ובדרך, כולם שוכחים שהצהרת חברי הכנסת היא: "אני מתחייב לשמור אמונים למדינת ישראל ולמלא באמונה את שליחותי בכנסת". אמונים למדינה ולא לממשלה, שליחות בכנסת ולא במפלגה. אך בישראל של 2020, החובות הללו נותרות במידה רבה במישור התיאורטי בלבד ונופלות קורבן לפרקטיקה של הממשלה. במקביל, ב+ב (ביבי+בני) רומסים אפילו את הממשלה בראשה הם עומדים. ynet חשף אתמול, כי מזכיר הממשלה, צחי ברוורמן, מפעיל באזר המסמן לשרים שעליהם להפסיק לדבר אחרי שלוש דקות. כן, זה הזמן המוקצב לכל שר – ואין פלא, כי בממשלה בת 34 שרים, זה לבד אומר שעתיים של דיון בכל נושא. כזכור, נתניהו דיבר בתדהמה מהולה בגיחוך על כך שהיועץ המשפטי חייב אותו להביא חלק מהחלטות הקורונה למליאת הממשלה. כעת נמצא הפתרון: מביאים, אבל לא נותנים לשרים לדבר; לפי כמה מן השרים, נתניהו גם לא טורח להקשיב להם, אלא מנצל את הזמן בישיבות הזום לעניינים אחרים. אז בתיאוריה, קיימת אחריות קיבוצית של כל השרים לכל מעשיה של הממשלה. בתיאוריה, הם מצהירים "אני מתחייב כחבר הממשלה לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה, למלא באמונה את תפקידי כחבר הממשלה ולקיים את החלטות הכנסת". בפרקטיקה כולם סטטיסטים בהצגה של בנימין נתניהו, המגלה יותר ויותר סממנים דיקטטוריים, ושל בני גנץ שאינו עושה דבר כדי לבלום אותו ורק מחכה ליום שאותן סמכויות-על יעברו לידיו.

אחרי חמישה חודשים של ברדק כמיטב המסורת הישראלית, סוף-סוף יש איש מקצוע שהמאבק בקורונה מופקד בידיו. מבחינה תיאורטית, המינוי של פרופ' רוני גמזו הוא בדיוק מה שהיה צריך: רופא בכיר, בעל ניסיון בניהול מערכות גדולות ומי שיש לו תוכנית סדורה להכלת הנגיף. גם הצעדים שהציג גמזו השבוע הם הנכונים ביותר מבחינה תיאורטית: אבחנה בין הערים השונות, הכנסת צה"ל לזירת הבדיקות, מידע אמין ומלא לציבור, שיתוף של מומחים נוספים. אז למה אני מסתייג ומכניס לתמונה את המילה "תיאורטי"? לא בגלל הצד המקצועי (למרות שברור שגם בו אין הבטחה להצלחה) אלא בגלל הצד הפוליטי. גבי ברבש סירב להתמנות לאותו תפקיד, משום שלא הובטחו לו כל הסמכויות הנחוצות כדי לאפשר לו להצליח. גמזו הסכים לקבל אותו על עצמו; האם לו יינתנו הסמכויות הדרושות? מה יקרה כאשר יהיה עימות בינו לבין הפרופסורים במשרד הבריאות? מי יקבל גיבוי מיולי אדלשטיין ובנימין נתניהו? ואם הוא יסמן עיר כ"אדומה" וראש העיר ילך להתלונן אצל נתניהו? ואם צה"ל יחלוק על דרך הפעלת החיילים ובני גנץ יתבקש להכריע? סימן מדאיג לבאות ניתן אולי לראות בכותרות של ישראל היום – כידוע, עיתון הבית של נתניהו – למחרת הצגת תוכניתו של גמזו. "גמזו עוד לא הציג תוכנית סדורה ומפורטת למאבק בקורונה" נאמר באחת, ואילו השנייה קבעה: "גמזו התחמק מהשאלות הקשות" והוא אף כונה שם "הפרופסור היהיר והנאיבי". מעניין אם זה קשור לעובדה, שגמזו הודיע על צעדים דומים מאוד לאלו שהציע נפתלי בנט – זה שבבלפור לא מוכנים לשמוע עליו, אפילו בעיצומה של המגיפה. אם בפרטיקה גמזו ייגמז, אזי ממשלת הג'ובים תעבור מ"רק" רשלנות בטיפול בקורונה לפשע גמור.