|
מימוש החלטת הכנסת [צילום: יונתן זינדל, פלאש 90]
|
|
|
|
הניסיון האנושי, ובמיוחד הניסיון של העם היהודי, מלמד כי הרוב עלול לנצל את כוחו לרעה ולגרום עוול נורא. לכן, מדינות דמוקרטיות נוהגות בדרך כלל להגביל את כוח הרוב באמצעות חוקה, ולהסמיך את בית המשפט לפסול חוקים הסותרים את הוראות החוקה. הדבר ברור: בית המשפט אינו יכול להישאר חסר אונים לנוכח חוק הקובע, למשל, כי הבחירות לבית הנבחרים יידחו לתקופה של עשר שנים, או לנוכח חוק השולל את זכות הבחירה מאזרחים בני דת או לאום מסוימים | |
|
|
|
הטענה הראשונה היא שפסילת חוק על-ידי בית המשפט נוגדת את עקרונות הדמוקרטיה. מדוע? לפי הטענה, הדמוקרטיה היא שלטון הרוב, וכאשר הרוב מחוקק חוק, באמצעות נציגיו בכנסת, אסור לקבוצת שופטים, אשר לא נבחרו על-ידי הציבור, לסכל את רצון הרוב. אך טענה זו, לכאורה בשם הדמוקרטיה, מגלה חוסר הבנה בדמוקרטיה. שהרי כיום מקובל בעולם שדמוקרטיה היא לא רק שלטון הרוב, אלא שיטה שנועדה לממש את מטרתה העיקרית של המדינה, והיא הגנה על הזכויות והרווחה של כל אדם וכל קבוצה, לרבות קבוצות מיעוט. הניסיון האנושי, ובמיוחד הניסיון של העם היהודי, מלמד כי הרוב עלול לנצל את כוחו לרעה ולגרום עוול נורא. לכן, מדינות דמוקרטיות נוהגות בדרך כלל להגביל את כוח הרוב באמצעות חוקה, ולהסמיך את בית המשפט לפסול חוקים הסותרים את הוראות החוקה. הדבר ברור: בית המשפט אינו יכול להישאר חסר אונים לנוכח חוק הקובע, למשל, כי הבחירות לבית הנבחרים יידחו לתקופה של עשר שנים, או לנוכח חוק השולל את זכות הבחירה מאזרחים בני דת או לאום מסוימים. אכן, במדינות דמוקרטיות ברור, כי לחברי בית הנבחרים, גם אם הם מייצגים רוב בעם, אין ייפוי כוח לחוקק חוקים כאלה. מדינת ישראל הצטרפה למדינות אלה באיחור רב, באמצעות חוקי היסוד משנת 1992, הקובעים במפורש, כי אסור לכנסת לפגוע בזכויות אדם בניגוד להוראות שנקבעו בחוקי יסוד אלה. לכן, כאשר בית המשפט בודק אם חוק פוגע בזכויות אדם באופן שמפר את חוקי היסוד, הוא אינו פועל נגד הכנסת, אלא להפך – הוא מקיים את מצוות הכנסת. וזה המצב הראוי בדמוקרטיה. הטענה השנייה היא שבג"ץ מתערב בעניינים שצריכים להיות באחריות בלעדית של הממשלה. קוראים לכך "אקטיביזם שיפוטי". גם לטענה זו, לדעתי, אין יסוד. בג"ץ הצהיר ואף הוכיח פעמים רבות מספור, כי הוא אינו פועל במקום הממשלה. הוא אינו מפעיל שיקול דעת במקום הממשלה או במקום כל גורם שלטוני אחר, ואינו מתערב בשאלה אם החלטתו של הגורם השלטוני נבונה, יעילה או צודקת. הוא מתערב רק אם ההחלטה מנוגדת לחוק. החוק הוא ייפוי הכוח שהממשלה קיבלה מן הציבור, ותפקידו של בג"ץ הוא לפקח, מטעם הציבור, שהממשלה לא תחרוג מייפוי הכוח. לכן, רובן הגדול של העתירות לבג"ץ נדחות בנימוק שהסמכות להחליט בעניין מוקנית לממשלה, ובג"ץ – תהא הדעה האישית של השופטים אשר תהא – אינו מוכן להחליט במקום הממשלה.
|
|
נתניהו בבג"ץ הגז [צילום: גילי יוחנן, פלאש 90]
|
|
|
|
טענת הממשלה בדבר הנזק העצום שייגרם למדינה אם בג"ץ יבטל חלק כלשהו של מתווה הגז, הייתה מופרכת. חברות הגז השלימו עם פסק הדין, ההוראה הכובלת את ידי הממשלה והכנסת הושמטה, ושדה הגז יפותח על פי המתווה. יתר על כן: פסק הדין של בג"ץ לא זו בלבד שלא גרם כל נזק, אלא להיפך - הוא הביא תועלת רבה לממשלה, לכנסת ולדמוקרטיה | |
|
|
|
במצב זה ייתכנו שתי טענות נגד פסקי הדין הפוסלים החלטות של הממשלה. טענה אחת היא שבג"ץ טועה (בחלק מן המקרים) כאשר הוא מפרש את החוק באופן הפוסל את החלטת הממשלה. אך ברור שהתפקיד של פירוש החוק, בישראל כמו במדינות אחרות, מוטל על בית המשפט. אין זה מתקבל על הדעת שהממשלה, וכל שר בממשלה, יהיו מוסמכים לפרש את החוק כטוב בעיניהם. מצב כזה יוביל לאנרכיה או לשלטון טוטליטרי. הטענה האפשרית האחרת היא שהממשלה רשאית לפעול גם בניגוד לחוק, ככל שיעלה על דעתה, ללא סייג ורסן. אולם ברור, כי טענה זו לא רק מבטלת את שלטון החוק, אלא גם מפקירה את זכויות האדם, ולמעשה הורסת את הדמוקרטיה. גם הטענה בדבר נזק שנגרם לאינטרס הציבורי כתוצאה מהתערבות בג"ץ בהחלטות הממשלה – או בדבר פגיעה במשילות, לפי המינוח הרווח לאחרונה – אינה נכונה, לא מבחינה עקרונית ולא מבחינה מעשית. התועלת הצומחת משמירה על שלטון החוק לאורך זמן, עולה ללא ספק על כל נזק שעלול להיגרם בטווח הקצר במקרה מסוים. דוגמה בולטת לכך מן התקופה האחרונה היא פרשת מתווה הגז. בפרשה זו גיבשה הממשלה, בהסכמה של חברות הגז, מתווה שקבע הסדרים מורכבים בעניין מאגר הגז שהתגלה בים, שעסקו בהפקה, במחיר, בייצוא, במיסוי ועוד. נוסף על כך כלל המתווה סעיף שנקרא "פסקת היציבות", ובו התחייבה הממשלה לא לשנות את ההסדרים שנקבעו במתווה במשך עשר שנים, להתנגד בכנסת לכל הצעת חוק שתבקש לשנות את המתווה, ואם בכל זאת תקבל הכנסת הצעה כזאת – ליזום חוק ממשלתי שיבטל את החוק שהתקבל. בציבור הושמעה הטענה לפיה מתווה הגז אינו משרת את האינטרס הציבורי, ועתירות אחדות הוגשו לבג"ץ בבקשה לבטל את המתווה. הממשלה הביעה התנגדות עזה לעתירות, ובצעד נדיר ביותר הופיע ראש הממשלה עצמו לפני בג"ץ וביקש שידחה את העתירות. בין היתר טענה הממשלה, כי גם שינוי קטן במתווה יביא לידי הסתלקותן של חברות הגז, וכתוצאה מכך יישאר הגז טמון בקרקע הים, והמדינה תפסיד סכום עתק שהיה יכול לקדם מאוד את הכלכלה והרווחה. בסופו של דבר דחה בג"ץ כמעט את כל הטענות נגד המתווה, בנימוק ששיקול הדעת בנושאים אלה ניתן לממשלה, ובג"ץ אינו שם את שיקול דעתו במקום זה של הממשלה, בין אם המתווה טוב ובין אם לאו. עם זאת, קיבל בג"ץ טענה אחת נגד המתווה, והיא הטענה נגד פסקת היציבות, שבה הממשלה המכהנת כיום כובלת את ידי הממשלה לעתיד ואת ידי הכנסת שתיבחר בעתיד למשך עשר שנים, גם אם השלטון יתחלף והמדיניות תשתנה. כבילה כזאת נוגדת את העיקרון הדמוקרטי, והיא בלתי חוקית. לכן החליט בג"ץ לבטל פסקה זו, אך נמנע מלהתערב ביתר הוראות המתווה. על פסק הדין נמתחה ביקורת חריפה מאוד מצד הממסד הפוליטי. הנה, לדוגמה, דברים שכתבה בעניין זה שרת המשפטים לשעבר, איילת שקד: "שוב הפך בית המשפט העליון את עצמו לזירה שבה מתבררות שאלות פוליטיות ומאקרו-כלכליות מזוקקות“. אך התשובה לביקורת זו היא שבית המשפט לא התערב בשום שאלה פוליטית או מאקרו-כלכלית, אלא רק בשאלה המשפטית אם ממשלה רשאית לכבול את ידי הכנסת שתיבחר בעוד חמש או שמונה שנים. מכל מקום, כפי שהתברר, טענת הממשלה בדבר הנזק העצום שייגרם למדינה אם בג"ץ יבטל חלק כלשהו של מתווה הגז, הייתה מופרכת. חברות הגז השלימו עם פסק הדין, ההוראה הכובלת את ידי הממשלה והכנסת הושמטה, ושדה הגז יפותח על-פי המתווה. יתר על כן: פסק הדין של בג"ץ לא זו בלבד שלא גרם כל נזק, אלא להפך - הוא הביא תועלת רבה לממשלה, לכנסת ולדמוקרטיה. אילו נרתע בג"ץ ונמנע מלהתערב, היה מתווה הגז נשאר כפי שהוחלט בממשלה, כולל ההוראה בדבר כבילת הממשלה והכנסת. פסק הדין לא פגע במשילות, אלא הגן על הממשלה העתידית, על הכנסת העתידית ועל עקרונות הדמוקרטיה.
|
|
איום על בג"ץ נמשך. עצם האיום פסול בתכלית, משום שגם אם אין בו כדי להשפיע על השופטים, הוא עלול להיראות בציבור כאילו הוא משפיע עליהם, וכתוצאה מכך לערער את האמון במקצועיות ובניטרליות של בית המשפט. חמור מזה, האיום הוא ממשי ואף עלול להתממש. הוא ממתין, כביכול, לשעת כושר | |
|
|
|
אך המסע נגד בג"ץ נמשך ללא לאות. הממסד הפוליטי עושה ניסיונות להפעיל השפעה על תפקוד בג"ץ, ואף מעלה חדשים לבקרים הצעות להחלשת בג"ץ. כאלה הן, בין היתר, ההצעות להגדיל את מספר הפוליטיקאים בוועדה לבחירת שופטים; לשנות את שיטת הבחירה של נשיא בית המשפט העליון; למנוע מארגונים מסוימים את האפשרות להגיש עתירות לבג"ץ; לקבוע שבג"ץ לא יורשה לדון בסוגים מסוימים של עניינים שהממסד הפוליטי מייחס להם חשיבות מיוחדת; ואף לאסור על בג"ץ לפסול חוקים או להסמיך את הכנסת (באמצעות פסקת התגברות) לבטל פסק דין הפוסל חוק, על-ידי רוב פשוט של חברי הכנסת, גם אם החוק פוגע בזכויות אדם ללא כל הצדקה. עד כה רוב ההצעות האלה נכשלו. אולם האיום על בג"ץ נמשך. עצם האיום פסול בתכלית, משום שגם אם אין בו כדי להשפיע על השופטים, הוא עלול להיראות בציבור כאילו הוא משפיע עליהם, וכתוצאה מכך לערער את האמון במקצועיות ובניטרליות של בית המשפט. חמור מזה, האיום הוא ממשי ואף עלול להתממש. הוא ממתין, כביכול, לשעת כושר. כידוע, הרשות השופטת היא החלשה מבין רשויות השלטון. בישראל היא חלשה באופן מיוחד. כך הדבר בעיקר משום שבמדינות אחרות בית המשפט, גם אם הוא חשוף לביקורת מצד הממסד הפוליטי, מוגן מפני התנכלות על-ידי חוקה. בישראל, לעומת זאת, אין הוראה בחוקה שתגן על בג"ץ. לכן רוב מזדמן בכנסת – אפילו רוב של שלושה נגד שניים – יכול לקצץ בסמכויותיו של בג"ץ, ובאופן עקרוני אפילו לבטל את קיומו. מתברר, אם כן, שבג"ץ מגן על שלטון החוק - אך החוק אינו מגן על בג"ץ. בג"ץ נתון בסכנה. הסכנה מרחפת לא רק על בג"ץ, אלא על שלטון החוק, על הזכויות של כל אדם, על המינהל התקין ועל טוהר המידות בשלטון.
|
|