אם הייתי צריך הוכחה שהעולם השתגע סופית, קיבלתי אותה השבוע. לא מספיק שכבר כמה חודשים אי-אפשר לצאת מהבית בלי מסכה, אי-אפשר לנשום אוויר נקי ואי אפשר לדבר או להתחבק, לא די שמי הים אליהם היינו נמלטים כדי להצטנן מהאדמה הלוהטת שורצים מדוזות שמפיצות ארס שגורם לכוויות בעור ודגי הסרגוס בים התיכון התקנאו באחיותיהן הפירנאות באמזונאס, והחלו לנשוך את רגלי המתרחצים עד זוב דם. אפילו השמיים כבר מסוכנים כשציפורי המיינה החלו לתקוף בני אדם וזה רק עניין של זמן עד שיתחילו להוציא עיניים לילדים מתוך שעשוע.
דווקא בימים כאלו, כשהתחלתי להרהר ברצינות ב-relocation מ"הארץ הטובה", פתאום נשמעים פעמי משיח, וכדרכו המעודנת הדבר נעשה בצנעה וכמעט ללא סיקור. אלא שהפעם משיח לא מגיע על חמור לבן אלא על בוראק חמורו של מוחמד. שלט שאלמוני תלה בבריכה בירושלים "היום מציל ערבי" חשף את העובדה שנשים חרדיות מעדיפות (מטעמים הלכתיים) מציל ערבי ולא יהודי, והוכיח סופית שהנשים החרדיות לא שונאות ערבים. ימי טרום משיח ממש. עוד סימן מקדים מצאתי בכך שחופי תל אביב יפו התמלאו במשפחות מאיו"ש שחוצות את האין-גבול בעידוד הצבא ובאות ליהנות מרגע של נורמאליות ישראלית.
אבל את ההוכחה הסופית שהעולם השתגע סיפק ראש ממשלתנו בנימין (ביבי) נתניהו, כשהכריז על הסכם השלום המתגבש עם ה"מפרציות". אם פרס לימד אותנו שפוליטיקה היא אומנות האפשר בא ביבי והראה לנו שפוליטיקה היא אומנות האי אפשר. אם רק לפני שבוע היינו מוכנים למלחמה כנגד אירן, לבנון וסוריה פתאום נפתחו ארובות השמיים ויצאה בת קול וקראה "שלום". ודווקא ביבי מכולם, זה שאמרו עליו שמוביל אותנו למבוי סתום ובידוד מדיני, למלחמה בלתי נמנעת ולאסון דמוגרפי. דווקא הוא שאמרו עליו שאין לו כרטיס אשראי או ארנק. כן, דווקא ביבי שלנו, הקוסם פתח את הארנק לרווחה, פיזר כמה שטרות לכל אזרח ואז חשף בדיוק ברגע הנכון את הסכם השלום המתהווה, והפעם לשם שינוי לא שלום עם פלאחים עניים מגבעות טרשים אלא עם נסיכים עשירים שברשותם כוח קניה עצום, מגדלים רבי קומות שראשם בשמיים, קניונים מפוארים וחופי ים רחבי ידיים.
האסוציאציה הראשונה שלי ל"מפרציות" הייתה הנערות מ"משמר המפרץ", אבל מבט חטוף באתרי האינטרנט במתרחצות בחופי המפרץ הפרסי שיככה את התלהבותי. אבל אחרי חודשים של ריתוק לארץ הקודש אפילו חמשוש במפרץ נראה כאופציה לא רעה. פעם חשבנו שבלונדיניות יפות, היום הבנו ששחורות יפות הרבה יותר ושוקולד שחור הרבה יותר טעים משוקולד לבן. לשבת על החוף בדובאי עם נרגילה ולצפות בשקיעה, מה רע? נתרגל גם לבורקות.
עם זאת התגנב לליבנו איזה חששון שכמו ששרו הגשש "עובדים עלינו", ובאמת פתאום התעוררה אצלי שאלה: ומה עם הסיפוח?
-סליחה, מה שאלת?
סיפוח, ריבונות, בקעת הירדן, חאן אל אחמר ריעננתי את זכרונו.
- הא זה, עזוב, לא עכשיו, לא מתאים כרגע, למה להרוס את השמחה.
מתי כן ?
- ביום אחר, תקשיב לי, אצלי הבטחה זו הבטחה.
ובאמת ביבי צודק והניסיון מוכיח שאצלו הבטחה נשארת הבטחה, נשארת ונשארת ואף פעם לא מתממשת. לרגע נראה שביבי תמרן אותנו לסמטה ללא מוצא. לא כדאי להרגיז את האמריקנים ולא יעלה על הדעת לדחות הזדמנות חד-פעמית כזו אפילו אם היא מלכודת דבש. אז מה עושים? רגע של רצינות, אורזים מזוודות, נוסעים לדובאי וממשיכים להתיישב.
ישראל פינתה (בצדק) כעשרת אלפים מתיישבים לפני 15 שנים ועדיין מלקקת את הפצעים הפתוחים. אין ממשלה שתוכל להזיז מיליון יהודים משטחי איו"ש. הריבונות תיקבע לא על-ידי הצהרות ולא על-ידי ניירות, אלא על-ידי היצמדות לקרקע, מה שבני דודינו מכנים "צומוד". בקיצור, אם במקום הצהרות על ריבונות נראה טרקטורים ומנופים ושכונות קמות על ראשי הגבעות ביהודה ושומרון. אם הממשלה הזו תביא עוד חצי מיליון ישראלים לשטחי C כולל לבקעה אנחנו מוותרים על סיפוח וסולחים לך.
