באחרונה אני חש תחושה מוזרה בעקבות תהליכים גופניים אותם אני חווה כשאני שומע בחדשות על פלוגות הלילה, ובשפה הפשוטה, מחבלים העומדים על גדרות הגבול, מיידים בקבוקי תבערה, מנסים לחתוך את הגדרות ולהסתער פנימה, מרעישים בפיצוצים מחרידים את דממת הליל, מנסים לפגוע בלוחמים המגנים על הגבולות, מותירים אומה שלמה, מעצמה אזורית, מוכת אלם ותימהון המפהקת עצמה לדעת.
הגוף מתכווץ, הבטן מתהפכת, הראש מסתחרר. מה קורה לנו? איך ייתכן שהטרור מנהל אותנו כשגרה, כדרך חיים? בכל פעם שאני שומע על לילות הרעש וההטרדה, לילות זריעת המורא והפחד, אני נזכר בסיפור על הילד החמוד שפסע בהתרגשות רבה עם אביו, יד ביד, לעבר אוהל הקרקס הענק. המופע החל והפיל הענק האהוב על הילד גרם לו, בפעלוליו, לשמחה עצומה ובשל גודלו להערכה על כוחו הרב. כשהגיע תור האריות להופיע, לא התיק הילד הסקרן עיניו מהפיל הענק, לפתע הבחין בעובדי הקרקס הקושרים את הפיל ליתד עץ קטנה. הילד הסקרן התפלא מאוד ושאל את אביו: איך ייתכן שהפיל הענק לא עוקר את יתד העץ הקטנה בקלי קלות ובורח. האבא לא ידע מה להשיב ורק ציין שהפיל מאולף.
חלפו השנים, הילד גדל. יום אחד לקח את בנו לקרקס, שוב עמד שם פיל אחר, שוב הילדים שמחו, ההורים מחאו כפיים, רק הילד שבינתיים הפך לאב, עצם את עיניו חשב על הפיל המגושם, הענק, ודמיין אותו כשהיה פילפילון קטן, דמיין את היום הראשון שהחל להופיע בקרקס כפילפילון, את הרגע בו קשרו אותו ליתד העץ, את המאבק שניהל מול יתד העץ כדי לברוח, להתנתק ממנה, להיות חופשי, את התשישות שהייתה מנת חלקו בסוף המאבק בו ניצחה יתד העץ, ולמחרת אותה התמונה - הפילפילון מסרב להיכנע מנסה להתנגד בכל כוחו ליתד העץ ושוב מוכרע. ביום השלישי קרה הנורא מכל מבחינת הפילפילון. כשקשרו אותו ליתד העץ הוא כבר לא נאבק. הוא התייאש, האב חש בנגיעת אצבעות כף ידו הקטנה של בנו והתעורר לקול מחיאות הכפיים בקרקס.
האם גם ההנהגה הצבאית, מדינית שלנו התעייפה, הותשה, הוכנעה, התייאשה? מהו ההסבר ההגיוני לכך שמחבלים יכולים לאיים על מדינת ישראל, יכולים להציב תנאים, יכולים, ברצותם, לשלוח מאות אלפי אזרחים לממ"דים, לצרוב את נפש הילדים הגדלים בצל האזעקות, האימה והפחד? מהו ההסבר לתחושת הפקרת הביטחון האישי, הלאומי? מדוע התגובות נדמות כאילו יצאו ממרתפי יחצ"נים משפיעים ולא מצה"ל החזק, המוסרי והעוצמתי, המגיב לעבר חולות נודדים ואתרים שאינם משמעותיים.
מדינת ישראל איננה ששה אליי קרב, איננה שואפת לדם ואש ותימרות עשן. ברם, מדינה חפצת חיים אינה יכולה ואסור לה, לאפשר מצב בו ארגון מחבלים חוטף אותה והופך אותה לבת ערובה. נדרשת אסטרטגיה ברורה, נדרשת משנה סדורה, מדיניות ברורה. את המטרות והיעדים צה"ל יכול לבצע. דין מחבלי פלוגות הלילה כדין מחבלים, אחת דתם. דין טרוריסטים במסווה של מדינה כדין טרוריסטים. אסור להתרגל, אסור להתייאש, בקרקס החיים אין מקום לעייפות, לתשישות, לייאוש.
