ההסכם הישג גדול לישראל ולנתניהו
מדובר בהסכם היסטורי, בכך שהמחנה המוסלמי הסוני המתון מקבל את ישראל כמדינה לגיטימית במדינות האזור. ההסכם שובר את הפרדיגמה הפלשתינית. מדובר בשינוי היסטורי, כלכלי ואסטרטגי במזרח התיכון, בזכות עוצמתה הצבאית, הטכנולוגית והמדעית. ישראל כבר לא האויב והבעיה של מדינות ערב, אלא שותף אסטרטגי מול האיום האירני. ההסכם ביטל את החלטות החרם של חרטום, החלטות הליגה הערבית והווטו הפלשתיני. הסכם שיוביל להסכמים נוספים. "קואליציית הנורמליזציה" בין ישראל למפרציות, הן ראשיתה לקואליציה גדולה.
מדובר במהפך מחשבתי ופוליטי בחלק מהעולם הערבי בכל הקשור לקשר לישראל. רוב מדינות ערב לא גינו את ההסכם. חלקן תמכו בשתיקה. אפילו סוריה לא גינתה. ההסכם שעליו חתום נתניהו מצטרף להסכמי השלום שחתמו בגין, רבין ושרון, שהובילו מהלכים דרמטים לטובת הקשרים עם העולם הערבי. העולם הערבי ניתק עצמו מהבעיה הפלשתינית, למעט המשך תשלום מס שפתיים של תמיכה מילולית.
ההסכם הוא יום כיפור של הפלשתינים וסופה של יוזמת השלום הערבית סעודית. יש אפילו מומחי ביטחון שהעלו את הרעיון שההסכם יוביל להקמת ברית נאט"ו יהודית ערבית במזרח התיכון מול האיום האירני. על-פי הדווחים צפויים כנראה בקרוב הסכמי נורמליזציה נוספים, בין ישראל למדינות ערב נוספות. שיתופי הפעולה הכלכליים והמודיעיניים שהתנהלו באפילה בין ישראל למפרציות מזה זמן רב, הופכים מעתה לגלויים במסגרת דיפלומטית של ניהול אינטרסים.
כשלון הביקורת של השמאל
הסכמי הנורמליזציה עם איחוד האמירויות ובחריין, הם כישלון המודל המדיני של השמאל. החזון המדיני של השמאל לפתרון הבעיה הפלשתינית התמקד תמיד בתמיכה במדינה פלשתינית על בסיס "שטחים תמורת שלום". השמאל טען תמיד שללא פתרון הבעיה הפלשתינית, אין שום סיכוי לקידום קשרים עם מדינות ערב. השמאל טען שללא נסיגות, פינוי התנחלויות, והיענות לתביעות הפלשתיניות, לא תיפסק העוינות הערבית והמערבית. הפלשתינים איבדו את תמיכת רוב מדינות ערב שהתעייפו מהסרבנות שלהם לכל פשרה.
חלק ממדינאי אירופה ורוב מנהיגי ערב עייפו מהדרישות האולטימטיביות הלא ריאליות מישראל כמו נסיגה לקווי 67 וזכות השיבה. רבים ממנהיגי העולם עדיין לא הפנימו ולא הבינו שהסרבנות הפלשתינית לדחות כל יוזמה וכל פשרה היא אסטרטגית ולא טקטית, שזו הטרגדיה שלהם שמובילה אותם מכשלון לכשלון מערפאת ועד אבו מאזן. המודל המדיני של השמאל, על כל חלקיו, לפתרון הבעיה הפלשתינית התנפץ לאור המציאות החדשה במזרח התיכון. התומכים היחידים שנותרו לפלשתינים כוללים את החמאס, האחים המוסלמים, טורקיה, אירן, השמאל האקדמי בקמפוסים בארה"ב, תנועת החרם b.d.s, הרשימה המשותפת, שוברים שתיקה, ארגוני "הזכויות והשלום".
רוב דוברי השמאל לסוגיהם ניסו לגמד, לכווץ, ולהפחית בחשיבות ההסכם ההיסטורי. הם השמיעו הודעות חמוצות ומסתייגות בלווי ביטוי לעג וביזוי שמדובר בעסקת נשק. ההסכם הפתיע את השמאל וגרם לדובריו הלם וטראומה פוליטית בעיקר בגלל הכישלון שלהם אבל במיוחד בגלל שההסכם שנזקף לזכותו של נתניהו וטראמפ השנואים עליהם. יש לשמאל מניעה רגשית לפרגן ולהודות לנתניהו אפילו על ההישג הזה לטובת ישראל. הם כנראה יתנחמו בהמשך ההפגנות "רק לא ביבי". מסע הדהלגיטימציה שלהם להסכם התרסק.
להלן לקט ביטויי הביקורת והלעג הציניים של השמאל נגד ההסכם:זו עסקת נשק ולא הסכם שלום/ פייק שלום/ זה הסכם עם דיקטטורה מושחתת/
שמעון פרס ביקר באבו דאבי זמן רב לפני נתניהו... כהרגלו השמאל מבקר ולועג אוטומטית לכל השג של הימין - ההסכם זה ספין ותעלול של ביבי/ אשכנזי לא חתם/ פרטי ההסכם לא הובאו לידיעת הכנסת טרם החתימה. מפגינים חסמו הכניסה לנתב"ג כדי למנוע כניסתו של נתניהו ולעכב הטיסה לטקס. ההסכם זו חגיגה פרטית של משפחת נתניהו ולא שלום/ זה"הסכם שלום" עם מדינה שלא נלחמנו בה ואין גבול משותף.
השמאל איבד את היכולת לזהות ולקבל יד מושטת לשלום ממדינה ערבית, ללא תיווך אירופי וללא סיוע של ארגוני השלום.
הסכם אוסלו טשטש לשמאל את היכולת להבחין בין הסכם שלום אמיתי לבין שלום מזויף כמו אוסלו. "הסכמי אברהם" עם האמירויות ובחריין, דחקו את השמאל לשוליים. משק כנפי ההסכם ההיסטורי חלפו מעל מחנה השלום של השמאל. אפשר להבין את האכזבה של כשלון השמאל המדיני, לאור השנים הרבות שבהן השקיע מאמצים רבים בקיום עשרות פעילויות בארץ ובעולם של מפגשי שלום, סמינרים של שלום, ועידות שלום בפורום סבן, בגיי סטריט ובעיתון הארץ. רובן במימון מחו"ל.
