רציתי לכתוב על שני משוררים - על שירת משה ועל שירת דוד. שתי דמויות בעלות שם, האומרות דברי שירה טרם מותן. משה, משורר-מנהיג, ההולך למות, שחייו הוקדשו להנהגת העם, להובילו בנדודיו מחיי עבדות במצרים, לשופטו ולכוונו בדרך לבניית חיים לאומיים בארץ כנען. דוד, משורר-מלך, ינק את חיותו מהיותו עומד בראש צבא, שהפכו מצבא פוחזים ופורקי עול לצבא מאורגן, מסודר, מאומן ומוכן לייעודו להבטיח את חיי העם בארץ כנען. אך אתרכז רק בשירת משה - שירת "האזינו".
נקודת המוצא של משה המשורר באה לידי ביטוי כבר בפסוקים הראשונים ומקבלת את ביטויה בתקבולת שירית יפה ונרדפת -
"הֲלוֹא-הוּא אָבִיךָ קָנֶךָ
הוּאּ עָשָׁה וַיְכוֹנֶנְךָ" (דברים ל"ב, ו')
משה טרם מותו מבקש לנכס לעמו שעליו להיות מודע לכך, שרצון האל הבורא מושקע בתוך האדם הנברא. על האדם לכוון את רצונו ומטרותיו אל רצון הבורא, רצון שלמעשה מושקע באדם מעצם טבעו.
שירת משה ממוקמת ברצף נאומי פרידה של משה המנהיג מעמו ערב כניסתו לארץ כנען. למנהיג חשוב לחצוב בשירתו ביטויים, שיהפכו לערכי חיים קיומיים יומיומיים בארץ אליה הוא בא:
"הַצּור תָּמִים פָּעֳלוֹ
כָּל דַּרְכּוֹ מִשְׁפָּט
אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל
צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (שם, ד')
בנאום הפרידה מייחל משה, שהעם אותו הנהיג ינכס בארץ כנען רק את דפוסי החיים המעוגנים רק בעולמו של הצור שתמים פעלו, שכל דרכו היא אך ורק דרך של משפט צדק, שאין בו פגם של עוול, והוא מונחה אך ורק על-ידי תמרור חיים אחד ויחיד, המורה לאדם שחובה עליו להיות כמוהו - "צַדִּיק וְיָשָר הוּא".
משה, המנהיג-המשורר, פונה לעמו בנאום הפרידה מתוך תחושה ועומק סמכות הנשאבים מכך, שדבריו פונים לא רק לעמו, אלא הם מופנים ליקום כולו. זה בא לידי ביטוי בתקבולת נרדפת יפה שובת לב:
"הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבְּרָה", ומתחזקת בצדה השני של התקבולת הנרדפת -
"וַתִּשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִּי" (שם, א'). לפנינו אמת מיתית, הנוגעת בטבע האדם ובדפוסי חייו האנושיים והקיבוציים של העם.
מפסגות קוסמיות ולאומיות, שחובקת "שירת האזינו", אבקש לנוס כדי להתמקד רק במישוריות האישית, כשאני נאחז גם בשירה של המשוררת רחל - "בְּכָל צִפִּיָּה יֵשׁ עֶצֶב נְבוֹ".
השיר של רחל מתבסס על הנאמר למשה: "עֲלֵה אֶל-הַר הָעִבְרִים הַזֶּה הַר נְבוֹ, אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב" (שם, מ"ט) ומשם מארץ נבו תראה את ארץ כנען "אֲשֶׁר אֲנִי נוֹתֵן לִבְנֵי יִשְׁרָאֵל" (שם מ"ט) ולארץ הנכספת לא תגיע.
אני קורא שורות אלו כמי שמהלך בטבורו של העשור התשיעי לחיי. אני רואה עצמי כמשה, שנגזר עליו לעמוד מנגד, להעפיל על הר נבו בערבות מואב צעד אחר צעד וכשיגיע לסקור במבט רחב את הארץ מעיד הכתוב "וּמֹת בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עוֹלֶה שָׁמָה, וְהֵאָסֵף אֶל-עַמְּךָ..." (שם, נ') . יש לשים לב להוראות הפועל בזמן ציווי
מֹת, הֵאָסֵף. ההוראות לכיליון נאמרו למשה בזמן ציווי.
אני מוצא בשירת האזינו פנייה לקורא לקחת פרק זמן בחייו בהגיעו לגיל שיבה, לעמוד מנגד ולקיים חשבון נפש,
להתמודד בראש מורם עם הסופיות הממתינה, עם מגבלותיו, להפנים ולהשלים עם ציפיות רבות שלא ימומשו במישורית האישית וגם לא במישוריות החברתית. לא כל חלום שחלמנו יקרום עור וגידים בחיינו. העמידה מנגד עם עצב נבו מסמלת את ההגבלות ביכולתנו - בני אנוש.
אני מבקש לסיים את חלקו הראשון של המאמר בהבעת התפעלות ממשורר, המשוכנע ששירתו חובקת עוצמה, סמכות וביטחון, ממנה "יַעֲרוֹף כַּמָּטָר לִקְחִי, תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי, כִּשְׂעִירִים עֲלֵי דֶּשֶׁא וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׁב" (שם, ב'). בתקבולת נרדפת שובת לב המשורר מביע ביטחון, שמוסר ההשכל משירתו, שלמאמץ בשורתה מובטח גשמי ברכה.
