האם היסטוריון העתיד יישב ויבכה

אבי ניסנקורן, אורלי לוי-אבקסיס, אורית הכהן-פרקש, איציק שמולי, אלון שוסטר, אלי כהן, אמיר אוחנה, אסף זמיר, אריה דרעי, בני גנץ, בנימין נתניהו, גבי אשכנזי, גילה גמליאל, גלעד ארדן, דודי אמסלם, זאב אלקין, חילי טרופר, יואב גלנט, יובל שטייניץ, יולי אדלשטיין, יועז הנדל, יזהר שי, יעקב אביטן, יעקב ליצמן, ישראל כ"ץ, מיכאל ביטון, מירב כהן, מירי רגב, עומר ינקוביץ, עמיר פרץ, צחי הנגבי, פנינה תמנו-שטה, ציפי חוטובלי, רפי פרץ. כל מי שכיהן ומכהן בממשלה ה-35, נושא באחריות לכך שמדי דקה נדבקים חמישה ישראלים בקורונה ומדי שעה מתים שני ישראלים מקורונה. וכפי שאומרים בכתבי אישום: איש-איש לפי חלקו. ה-34 הללו אשמים בשל אחריותם המיניסטריאלית כחלק מן הממשלה הכושלת ביותר בתולדות המדינה. ה-34 הללו אשמים משום שהם נכנסו לממשלה הישראלית המנופחת ביותר אי-פעם, כולל בתפקידים מופרכים לחלוטין ומיותרים לחלוטין, וכך יצרו גוף שאינו יכול לתפקד. ה-34 הללו אשמים משום שאיש מהם לא הציע לוותר על מנעמי השלטון, גם אם תרומתו היא אפסית. ה-34 הללו אשמים משום שהם הבטיחו לנו שכל מעייניהם יוקדשו למלחמה בקורונה ואינם עושים זאת. ה-34 הללו אשמים משום שהם רמסו משיקולים פוליטיים את השיקולים הרפואיים. ודאי – יש ביניהם אשמים עיקריים. ראש וראשון לכולם: בנימין נתניהו, הן בשל אחריותו כמי שניצב בקודקוד, הן משום שהעדיף את טובתו האישית על פני חובתו לכלל (ע"ע הכניעה לחרדים וההשתלחות ברשויות האכיפה), הן משום שהעמיק את הפילוג והשיסוי בזמן בו דרושות אחדות ושותפות, הן משום שנתן דוגמה אישית שלילית. אחריו נמצאים בני גנץ וגבי אשכנזי, הרמטכ"לים שאינם מצליחים לתפקד אפילו בתור ש"ג; יולי אדלשטיין, שלקח על עצמו תפקיד שאין לו שום מושג בו ובלא כל ניסיון מיניסטריאלי; יעקב ליצמן, האשם במצב מערכת הבריאות ומי שסחטנותו פגעה קשות במאבק בקורונה; אריה דרעי, השותף לסחטנות הסקטוריאלית העולה בחיי אדם; ישראל כ"ץ, הנעדר כל הבנה כלכלית והאחראי לזגזוז בסיוע ולהעדר תקציב מדינה; יואב גלנט, שלא עשה דבר כדי להכין את מערכת החינוך ללימודים בעת קורונה; ואמיר אוחנה, העסוק בהרס שלטון החוק במקום להבטיח שהמשטרה תמלא את תפקידה. אבל מידת האחריות של כל אחד מן ה-34 היא כבר עניין לחומרת העונש, לא להרשעה הציבורית המגיעה להם. אני לא חושב שמישהו מהם אינו שפוי מבחינה קלינית, אבל מבחינה ציבורית – ההתנהגות שלהם היא של משוגעים. אני לא חושב שמישהו מהם ביצע עבירה פלילית, אבל מבחינה ציבורית – ההתנהגות שלהם היא של פושעים. ולכן, מבחינה ציבורית, מקומם של כולם הוא בבית המשוגעים או בבית הסוהר.

אפשר פשוט להתפוצץ. לפני כמה חודשים אמרו לנו, ש-400 חולים ביום יחייבו סגר. לפני חודשיים הזהיר יולי אדלשטיין, שעם 2,000 חולים יהיה צורך בסגר. ואז הגענו ל-3,000 ול-3,500 ול-4,000 ול-4,500 ול-5,000 ול-5,500 ול-6,000 וכמעט ל-7,000. הגענו לשיעור ההדבקה היומי הגבוה ביותר בעולם המפותח כאחוז מהאוכלוסייה. הגענו למקום השלישי בעולם (במדינות מעל 10 מיליון תושבים) בחולים למיליון בני אדם. ברור לחלוטין שהמגיפה משתוללת באין מפריע. ועל מה מתווכחים בקבינט הקורונה? על ההפגנות. הם ירדו מהפסים לחלוטין. זה מה שחשוב?! זכות ההפגנה חשובה מאוד, אבל לא יותר מן הזכות לחיים; אם הם לא מבינים את זה, הם באמת מופרעים. על חלק מחברי הקבינט והממשלה נפלה אימת הליברלים המזויפים, המרשים להגיד הכל – בתנאי שהם מסכימים עם זה. על אחרים נפלת אימתו של אביחי מנדלבליט, המצוי בניגוד עניינים בכל מה שקשור לבנימין נתניהו. חלקם הפכו את ההפגנות לכלי משחק מול התפילות – למרות שאין שום קשר בין הפגנות בחוץ לבין תפילות בפנים. חלקם הפכו את ההפגנות לכלי משחק פוליטי בין הליכוד לבין כחול-לבן. והציבור? שיתפגר, פשוטו כמשמעו. זו לא הפעם הראשונה שזמן יקר ביותר מתבזבז על ויכוחי סרק, כולל על נושאים שאין שום קשר בינם לבין המשימות מספר אחת ומספר שתיים ומספר שלוש שבפני הממשלה הזאת: המאבק בקורונה. כן או לא נסיעות לעיר אומן. 500 מטר או 1,000 מטר. עיר אדומה או כתומה או צהובה או ירוקה. להקים או לא להקים ועדת בדיקה ל"ניגודי עניינים במערכת המשפט". תקציב שנתי או דו-שנתי. איך למנות בעלי תפקידים בכירים. כך מגיעים לחמישה חולים מדי דקה ולשלושה מתים מדי שעה. שתבינו: בתשע שעות כמו של הדיון בקבינט הקורונה (23.9.20), שעסק בחלקו הגדול בהפגנות, חולים 2,700 בני אדם ומתים 27. והחבורה המטורפת הזאת מתווכחת על הפגנות.

שלושת הדברים החשובים ביותר בנדל"ן הם מיקום, מיקום, מיקום. שלושת הדברים החשובים ביותר בניהול משבר הם אמון, אמון, אמון. רק כך הציבור יבין מה ניצב בפניו ויבצע את המוטל עליו. 34 המופרעים-פושעים הללו הרסו לחלוטין את אמון הציבור, והתוצאות ברורות וטרגיות. אין סיכוי שיהיה אמון במי שבעיצומו של משבר בריאותי וכלכלי חסר תקדים מדברים על הקדמת הבחירות. אין סיכוי שיהיה אמון במי שמדליפים בשידור חי את דבריהם בישיבות הקבינט והממשלה. אין סיכוי שיהיה אמון במי שמספרים מדי שעה משהו שונה על ההצעות והתוכניות וההחלטות וההשתמעויות. אין סיכוי שיהיה אמון במי שהם ומקורביהם מפרים את ההנחיות שלהם-עצמם. אין סיכוי שיהיה אמון במי שלא מבקשים אפילו פעם אחת סליחה על משגיהם הפטאליים. אין סיכוי שיהיה אמון במי שלא עשו דבר וחצי דבר כדי להתכונן לגל השני: לא בדיקות, לא איכונים, לא קטיעת שרשרת ההדבקה, לא תוכניות לימוד, לא קני מידה למחלה, לא אבני דרך להבראה. אין סיכוי שיהיה אמון במי שהביאו מומחה, מינו אותו ל"פרויקטור" – ומאז התעלמו מכל הצעותיו, דחו את כל תוכניותיו ורמסו את כל המלצותיו. "הוא הגיע לתחתית וממשיך לחפור", אמר פעם קצין בריטי על אחד מפיקודיו. ממשלת הג'ובים הגיעה לתחתית של אמון הציבור וממשיכה לחפור. ובגלל זה כולנו חופרים כעת קברים, והמספר רק ילך ויגדל – הן במתים ישירים של הקורונה והן במי שיתאבדו בגלל חורבנם הכלכלי. הדם הזה מצוי על-ידי אותם 34.

כמה פוליטיקאים טוענים שהציבור אשם, משום שאינו מציית להנחיות. לי זה נשמע כמו להאשים את הנאנסת, להבדיל. אני בהחלט סבור שיש ממש בטענות כלפי הציבור; תיארתי כאן שוב ושוב את ההתעלמות מן המגבלות בלב תל אביב, וכולנו רואים זאת מדי יום. אך אם היינו בתביעת נזיקין אזרחית, דומני שהאשם התורם של הציבור הוא לכל היותר 10%. נאנסת היא נאנסת, גם אם לבשה חולצת בטן וחצאית מיני, גם אם השתכרה מרצונה, גם אם נכנסה למיטה – ואז נכפו עליה יחסי מין. הציבור הוא הקורבן, גם אם לא עטה מסיכות, גם אם נכנס מרצונו למסעדות צפופות, גם אם נדחק בתפילות ובהפגנות – ואז הופקר בידי האחראים לשלומו. מגבלות הקורונה הופרו לא רק משום שאנחנו חכמולוגים וברדקיסטים, אלא גם ובעיקר משום שהממשלה ושלוחיה עשו הכל כדי לגרום לנו להפר אותן. הם הטילו מגבלות בלתי אפשריות מבחינה פיזית – כמו חובת מסיכות בהליכה ב-32 מעלות ו-70 אחוזי לחות. הם הנחיתו עלינו הוראות מבלי לתת את מלוא הנתונים ואת ההסברים הדרושים, במיוחד למיעוטים – החרדים והערבים. הם אכפו את ההוראות בצורה סלקטיבית ועל-פי שיקולים פוליטיים ופופוליסטיים. הם קבעו ענישה מקלה מדי על ההפרות, אם בכלל. הם ישבו בלשכותיהם הממוזגות ולא באו אפילו פעם אחת לראות את המשמעות בשטח. הם ניסו לתת הוראות המלמדות על ניתוק מוחלט מהמציאות – כמו לסגור מזגנים ולפתוח חלונות באוטובוסים. הם התבטאו בצורה מתנשאת ופוגענית ("השטויות האלה שאין לאנשים מה לאכול זה חארטה"). לציבור הישראלי, על כל מגרעותיו, יש כמה תכונות נפלאות: שותפות גורל, ערבות הדדית, התגייסות לאומית, גמילות חסדים בממון ובגוף, שכל והשכלה ברמה גבוהה. את כל אלו חובה היה לגייס לצורך המאבק בקורונה, על-ידי הסברה נבונה, דוגמה אישית, פניות ממוקדות והחלטות סדורות. חבורת ה-34 עשתה הכל, אבל הכל, הפוך לגמרי – וקיבלה בדיוק את ההפך ממה שצריך. ממשלה המתייחסת לציבור כאל עדר שוטה, מגלה שהציבור מתייחס אליה לא כאל עיזה עיוורת ההולכת בראשו (כביטויו של הרב עובדיה יוסף), אלא כאל דיר שלם של עיזים עיוורות, חרשות ושוטות.

לא אחזור בפעם המי-יודע-כמה על תיאור מחדליה הנוראים של המשטרה במאבק בקורונה. אסתפק הפעם בציטוט שני ציוצים של העיתונאי יאיר שרקי, וכל המוסיף – גורע. 22 בספטמבר: "כמעט חצי שעה בפקק על כביש 1 בדרך לירושלים. חשבתי שלפחות יבדקו תעודה, או ישאלו מאיפה אני בא ולאן אני הולך, אבל אף שוטר לא ניגש למכוניות שעוברות ב'מחסום'. ביטלו שני נתיבים וזהו. לא טרחו לייצר אפילו מראית עין של בדיקה. האסטרטגיה של סגר זה אכיפה או למרר את חיי הנהגים בסוף יום עבודה?" 23 בספטמבר: "גם הערב. 55 דקות בפקק. צמצמו שלושה נתיבים אחד ולא בדקו כלום. אבל בזכות הפקק אני מרגיש עכשיו בריא יותר. ויש בונוס: ניידות משטרה נוסעות בשוליים ומחלקות דוחות לנהגים שנוגעים בטלפון בפקק. יעילות ויצירתיות מול הפושעים ומול הקורונה!"

פסימי הוא אופטימי עם ניסיון, קובעת הגדרה ותיקה. במשך חודשים ניסיתי להיות אופטימי. עד הימים האחרונים נהגתי לומר בציניות לדורשים בשלומי: "מול חדר העבודה שלי בונים בית, מול חדר השינה שלי בונים בית; השמים כחולים ובונים את ארץ ישראל, אז על מה יש לקטר?". עורכת דין בכירה הגיבה השבוע בחוכמה: "אפשר לקבל קצת ממה ששאפת הבוקר?". קשה ביותר ואולי בלתי אפשרי להיות אופטימי כעת. הממשלה המופרעת-פושעת שלנו ממשיכה למכור לנו בלופים. שיהיה ברור: סגר מהודק של שבועיים לא יספיק, ובוודאי שלא ניתן יהיה לעבור במהירות לסגר חלקי. תזכרו את הנתון הבא: אחוז אחד. זה המספר. כאשר 1% מן הבדיקות חיוביות, אפשר לקיים שגרת קורונה (להבדיל מיעד היציאה מהסגר, שהוא 6%). לעיר ניו-יורק נדרשו שישה חודשים להגיע ליעד הזה, ועדיין בתי הספר והמוזאונים פועלים בצורה חלקית בלבד, המטרופוליטן אופרה הודיעה השבוע שלא תפתח את עונת 2021 ופעילות התרבות והתיאטרון בעיר עודנה משותקת. אצלנו שיעור הבדיקות החיוביות עולה בהתמדה מ-10% ל-11% ול-14%. זה אומר, שצריך להוריד את מספר הנדבקים ביום ביותר מ-90% כדי שניתן יהיה לחיות עם מסיכות, ריחוק חברתי והגבלת התקהלויות. עד אז – צריך סגר ברמה זו או אחרת. שבועיים של סגר הדוק לא יתחילו לקרב אותנו ליעד הזה, ולו רק בגלל שלוקח לפחות שבוע עד שרואים את התוצאות. לכן, אנחנו בדרך לתקופה ארוכה של מחנק חברתי וכלכלי, שההתאוששות ממנו תימשך חודשים ושנים. כהיסטוריון בהשכלתי אני מנסה לנחש מה יכתבו ההיסטוריונים על הקורונה בישראל. לצערי הרב, עולות בדעתי שורות נפלאות שכתבה ההיסטוריונית הראשית של יד ושם, פרופ' דינה פורת, על אחד המאמצים הכושלים להציל ילדים בזמן השואה: "זהו אחד המקרים שבהם מרגיש ההיסטוריון, שהוא רוצה לזרוק הצידה את כל הכללים שלימדוהו – לשון מאופקת, בדיקת מקורות מדוקדקת, הסקת מסקנות זהירה ומוצדקת – ופשוט לשבת תחתיו ולבכות". אנחנו כמובן לא בשואה, ולא באפס קצהו של משהו שמתחיל להתקרב למשהו שמתחיל להזכיר קמצוץ מן השואה. אז מדוע יש לי הרגשה, שבעוד שנים לא-רבות יימצא ההיסטוריון שתחושתו לנוכח התנהלותה של ממשלת ישראל בקורונה תהיה דומה?