במסורת החסידית ובמיוחד זו של תנועת חב"ד התגבשה המחויבות, שעל כל יהודי לדעת בעל פה את "שירת האזינו". מחויבות זו מעוגנת בהתנסחות הברורה בפרק ל"א פס' י"ט בספר דברים:
"וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת". אנשי חב"ד מתייחסים לכך, שהמקרא לא הסתפק בדרישה מאתנו לכתוב את השירה, אלא הוסיף גם מחויבות לְלַמֵּד את "שירת האזינו":
"וְלַמְּדָה אֶת בְּני יִשְׁרָאֵל, שִׁימָה בְּפִיהֶם". מטרת הכתיבה והלמידה כדי שנאמץ שירה זו לדורי דורות, ומכאן שעלינו לדעתה בעל-פה, כפי שנקבע בסוף הפסוק:
"לְמַעַן תִּהְיֶה-לִי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעַד בִּבְנֵי יִשְׁרָאֵל".
רבים, שאינם נמנים עם חסידי חב"ד, נוצרים את "שירת האזינו" ומגלים יחס חם כלפי השיר. "שירת האזינו" סוקרת בקצרה את קורות עם ישראל מראשיתו ועד הגיעו לארץ כנען. למרבה הצער, כאן מתחיל דיאלוג כואב שלי עם חלק מתכני השירה, שמחברה משה חוזה בשירו שבעתיד,
"וַיִּשְׁמַן יְשׁוּרוּן וַיִּבְעַט" (שם ט"ו). הדיאלוג שלי עם "שירת האזינו" מתקשה לקבל, שמילות פרידה של אדם טרם מותו מהחברה היקרה לו, פורסות בפניו עתיד קודר, עתיד החוזה לקיומיות הלאומיות ימי חורבן והרס ממנה תשתקם חבולה ופצועה. משה, אדון הנביאים, חוזה חזון מכאיב, שבעתיד עם ישראל יחטא, הוא יפר את ברית סיני, לכן הוא יבוא על עונשו בפרץ זועם שיבוא לידי ביטוי - ב"גּוֹי נָבָל אַכְעִיסֵם ...אספה עֲלֵימוֹֹ רָעוֹת" וכמעט יגיע למצב בו "אַשְׁבִּיתָה מֵאֱנוֹשׁ זִכְרָם" (שם, כ"ב-כ"ו). רק בתום תקופת העונש הקשה מנשוא, אלוהי החסד והרחמים יסלח ככתוב: "עַל עֲבָדָיו יִתְנַחֵם" וגם "נָקָם יָשִיב לְצָרָיו" (שם, מ"ג).
המשוררת רחל כתבה את המילים הנוגות, ש"בְּכָל צִפִּיָּה יֵשׁ עֶצֶב נְבוֹ". לי קשה לקבל את עצב נבו, המזדקר מאותה התחזית הקודרת והאימתנית של משה, הנאמרת בפסגת הר נבו על עתידו של עם ישראל מפי משה אחרי שהוא זה, שהוביל את העם ארבעים שנה במדבר, הוא זה שחילצו מאימת גלות מצרים והביאו אל חיי חרות לאומית בארץ כנען.
קשה לי לקבל, ש"עצב נבו" שם על פסגת הר נבו, המשקיף על ארץ כנען, משרטט ברגעי הפרידה של משה מעמו עתיד, בו הוא מבהיר לעמו, שהוא יפגוש בעתידו גם רגעי כמישה וכיליון, ורק אחרי גמיאה מכוס התרעלה ומפגש מסויט עם חוויית החורבן של החיים הלאומיים והגלות האימתנית תבוא ההתחדשות הלאומית.
קשה לי לקבל את תחזית האימה במילות הפרידה שנחצבו ב"שירת האזינו". אני מבקש ממילות פרידה של אדם מיקיריו, שתחבקנה רק את האהבה הגדולה ואת החזון המבשר בשורות טובות.