גואיבה תותית
בילדותי כיכבו בגִנת ביתנו בשכונה צפונית של נתניה עצי גויאבה, עצי אנונה, עצי פומלה ושיחי פיטנגו, שהיו יוצאי-דופן בעצי השכונה, שרובם היו תות, רימון והדרים. מאז אני מוקסם מהפירות הללו.
כשעברנו לביתנו הנוכחי, לפני כעשרים שנה, גילתה אשתי בגִנתנו עץ רימון, עץ פומלה ועץ תפוזונים (קוּמקוואט). לידם עץ של גויאבה תותית, שפירותיו עמדו להבשיל. כך, הכרתי את הפרי המדהים, שטעמו רומז לגואיבה, אך הוא בגודל דובדבן (קוטרם מעט יותר מס"מ), ואין לו בשומת של גואיבה.
אמנם גויאבה תותית היא קרובה של הגואיבה, אך פירותיה קטנים מאוד ואדומים. הגויאבה התותית פורחת באביב, ושפע פירותיה מבשיל בקיץ, ומושכים אליהם זבובים, שהורסים אותם אם לא הונחו מלכודות להדברתם. חיפוש קל העלה, כי קיימת גם גויאבה תותית צהובה, אך זכיתי דווקא באדומה.
מרי
מטרת המתפרעים מול משכן ראש הממשלה והמנופפים בדגלים שחורים מעל גשרים ברחבי הארץ לחולל אנרכיה, שתסכל את יכולת הממשלה למשול - כצעד ראשון להפיכה, שתעלה אותם לשלטון; ולצערי, הם די מצליחים.
הפורעים נתנו רוח גבית חזקה מאוד ל'כת מכחישי הקורונה' ולאי-אחריות ציבורית בכל הנוגע למגיפה; והציבור פרק כל עול אל מול הגל השני בתחלואה. זאת, בחסות בית המשפט העליון, היועץ המשפטי לממשלה, הפרקליטות והמשטרה - כיוון שכולם חלק מהפוטש. אמצעי התקשורת (כולל ה"ממלכתיים") מעודדים את הפורעים, ומפיצים את דברם ללא-הרף.
יותר מכל אני חושש מסירוב פקודה ביום פקודה - ככתוב, "... וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם-הוּא עַל-שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם-בָּנוּ ..." (שמות א', י'). בימים האלה של כמה פוטשים מתואמים של קבוצות, שאינן מוכנות לקבל את הכרעת הבוחר, ורוצות לכפות את עצמן עליו (בשם הדמוקרטיה, כמובן), גם באלימות וגם בהפרת חוק, אני חושש ממלחמת אזרחים. חווינו כבר מלחמת אזרחים מרוסנת ומוגבלת בשנות השלושים ובשנות הארבעים, שהותירה שובל של דם ב'סיזון', ששיאו היה ירי מרושע ופושע בניצולי הספינה 'אלטלנה'; ואחר-כך בהפקרת יישובים, שלא מאנשי-שלומנו, במלחמת הקוממיות. מאז יש במדינה מלחמת אזרחים כבושה - שד, שנכלא בבקבוק, וכל מיני בריונים וחסרי-אחריות מנסים לחלצו ממנו, כדי לקדם את מטרותיהם הפוליטיות, או האישיות. וכבר היו דברים מעולם.
הקיבוץ הארצי לא הסכים עם מעשי יחידה 101 וגדוד הצנחנים 890 בפעולות התגמול לפני מלחמת סיני בתחילת שנות החמישים. לכן, הורה לחיילים בני הקיבוץ הארצי לעזוב את היחידות הללו. לא ידוע האם מישהו מהקיבוצניקים מילא את ההוראה, אך היא ניתנה.
מאז לא היה ניסיון פוליטי בוטה להשפיע על הצבא על-ידי סרבנות - עד מערכת שלום הגליל (1982). הביקורת עליה נבעה בראש ובראשונה משיקולים פוליטיים של השמאל המתוסכל, שהפסיד עד אז בשתי מערכות בחירות, והתנגד למדיניות הממשלה בכל תחום - כולל לחיסול הכור האטומי העירקי, שנה קודם לכן. במסגרת התנגדותו הפוליטית למערכה בלבנון, טיפח השמאל את תנועות המחאה ואת תנועות הסירוב, ויזם מערכת תעמולה והסתה, שפגעה במוטיווציה של החיילים ושל מפקדיהם. ההפגנות גרמו למנחם בגין, ראש הממשלה, להודיע, שאינו יכול עוד, והוא התפטר; וחצי תאוותו של השמאל הושגה. רק כתוצאה מסכלות מפלגות הימין, הצליח השמאל לזכות בבחירות, והמיט עלינו את אסון אוסלו.
מאז פרוּץ הצבא להלכי-רוח שמאלניים, שחודרים אליו דרך גופים במפקדת קצין החינוך הראשי (לפעמים - זו רוח המפקד, שמשרה על הצבא) ובאמצעות השתלמויות לבכירי הצבא במוסדות פוליטיים למיניהם, כולל המכון הישראלי לדמוקרטיה, מכון מנדל ומכונים אחרים של השמאל - ובהשתלמויות לבכירים, שמארגנת קרן וקסנר באוניברסיטת הרווארד בארצות-הברית. בהשתלמויות הללו מדכאים את רצון המפקדים לנצח, והם מנחילים זאת לפקודיהם.
מלחמת אזרחים הנה מלחמה עם הרבה להט, ללא גבולות וללא חוקים - למדנו מההיסטוריה. ראו טבח ההוגנוטים (הפרוטסטנטים) בצרפת במאה השש-עשרה (שאחד משיאיו היה ליל ברתולמאוס הקדוש באוגוסט 1572); מלחמת האזרחים בארצות-הברית; ה'סיזון' אצלנו; המהומות האלימות בקיבוץ בעין-חרוד בעת הפילוג בתנועה הקיבוצית; ומה שקורה בלבנון וברצועת עזה. יש בתוכנו מי שחושבים, שדרושה לנו מלחמת אזרחים, כדי לצאת מהמצב הפוליטי הנוכחי; ומשום-מה אין מעמידים אותם לדין על הסתה.
הסתה
ארגון 'שורת הדין' יצא לעזרת רבקה רום - חיילת משוחררת מצה"ל, שסוהיר נאפאל, פעילה בארגון החרם נגד ישראל (BDS), הפכה אותה יעד לקמפיין הסתה והשמצה (שיימינג) גלובלי.
סוהיר נאפאל פרסמה בשנת 2018 בפייסבוק תמונה של רבקה במדי צה"ל לצד תמונה של צעירה ערבייה, שנהרגה בגבול עזה תחת הכיתוב, "עלתה לישראל מארצות-הברית כדי להצטרף לצבא הישראלי ולהשתתף, בטיהור אתני של העם הפלשתיני". הפוסט שלה הועתק, שותף,
והגיע לתפוצה של שני מיליון בני-אדם ברשתות החברתיות. רום כונתה בפוסטים הללו, בטלפון שלה ובחשבונותיה ברשתות החברתיות בכינויי נאצה. בין השאר, הואשמה בהם רום ברצח אותה הערבייה בגבול עזה. והיא אינה יחידה, שמקבלת גלי נאצה על היותה תומכת ישראל. סטודנטים יהודיים וישראלים בארצות-הברית חשופים להטרדה ולהסתה כזו.
'שורת הדין' הוא ארגון ללוחמה משפטית, ומטרתו מאבק משפטי-כלכלי בגופי טרור ובמדינות, המתנגדות לקיומה של מדינת ישראל. בראש הארגון עומדת עו"ד ניצנה דרשן-לייטנר, שייסדה אותו. 'שורת הדין' מגיש תביעות בבתי-משפט בעולם נגד ישויות טרור, נגד גופים, המממנים טרור, ונגד גופים, שכספי טרור מועברים דרכם. כמו-כן, תובע גופים, הקוראים לדה-לגיטימציה של הלאום היהודי ושל המדינה היהודית ולחרם אקדמי וכלכלכי נגדה.
בעניינה של רום יוזם 'שורת הדין' מסע בינלאומי, שיתמוך בה ברשתות החברתיות, במקביל להגשת תביעות דיבה נגד נאפאל. הארגון קורא לישראלים להעלות לרשתות החברתיות (האשטאג #הסיפור של רבקה) את תמונותיהם כחיילים כתמיכה במאבקה של רבקה רום.
שוב - 146
אוגדת המפץ שבה, אחר מאבק של אנשיה, למספרה המקורי - אוגדה 146. כך דוּוח באתר ואטסאפ של 'יד לשריון' בלטרון. כידוע, במלחמת יום הכיפורים הייתה אוגדת המפץ, שאך הוקמה, בפיקוד המרכז, כעתודה מטכ"לית, ונשלחה לגולן. תא"ל מוסה פלד, מפקדה, יזם את מתקפת-הנגד בדרום הגולן, שהכריעה את הכף, והצבא הסורי נסוג אל מעבר לגבול.
מעולם לא הצלחתי להבין מדוע מתעלל צבאנו במספרי היחידות, ומשנה אותם מדי פעם. מספר היחידה - כמו חטיבה 7, שייטת 13, או חטיבה 9 - הנו חלק מזהות היחידה וממאפייניה. הוא חלק משמה, כשם שסמל החטיבה ייחודי לה. ויש הרבה דוגמאות לכך.
חטיבות תש"ח נאבקו לחזור למספריהן המקוריים (11-1. חטיבה 6 יעציוני' וחטיבת הנגב 12 אינן קיימות עוד, וחטיבת 'יפתח' 11 נסגרה לא מכבר), וכולן הצליחו, למיטב ידיעתי. הייתי מעורב לפני יותר עשרים שנה במאבק של חטיבה 8 - שייסד יצחק שדה 'הזק̤ן', ונקראת על שמו, חטיבת 'הזקן' - לחזור למספרה המקורי למרות התעקשות הצבא.
אם רוצים לטפח מורשת קרב וגאוות יחידה - הדרך היא לשמר את העבר, ולא להחליפו. דוגמה בוטה לכך היא חטיבת השריון 'אגרוף ורומח', שנוסדה לפני מלחמת סיני, כחטיבת המילואים הראשונה של השריון; במלחמת ששת הימים כבר הייתה חטיבה 60; ואחר כך חטיבה 264 וחטיבה 204. כל זאת, כנראה, כדי לבלבל את היהודים...
דרך אגב, גם חטיבת המילואים השנייה בשריון, 'רא̤ם', שנוסדה לפני מלחמת סיני כחטיבה 37, שינתה את מספרה הרבה פעמים: לאחר ששת הימים הייתה חטיבה 179; לאחר מלחמת יום הכיפורים - חטיבה 673; ומשנת 2016 חזרה להיות חטיבה 179.
יופיטר
עלילות עו"ד ליאת בן-ארי-שווקי, המשנה לפרקליט המדינה, בתחום הנדל"ן מדהימות. לאחר שעיריית ראש-העין החלה לבדוק חריגות בנייה בדירה, שרכשה משפחתה במיזם בעיר (לכאורה בניגוד לתקנון קבוצת הרכישה), נחלצו הפרקליטות, משרד המשפטים והמשטרה להגן על הקדושה ועל בנה מפני חקירה עיתונאית בעניינם הפרטי. השימוש הזה בכספי משלם המיסים הוצדק על-ידי דוד רוזן, נציב תלונות הציבור על מייצגי המדינה בערכאות.
עתה מתברר, שגם בבית משפחתה במושב חרות בגוש תל-מונד נעשו חריגות בנייה, והמועצה האזורית סירבה להתיר לעיתונאים לבדוק את תיק המבנה, לעניות דעתי, תחת לחץ מידתי ולא-סביר של גורמים במשרד המשפטים. אני מקווה, שהעניין יגיע לדיון בבג"ץ, ונדע עוד על תעלולי סנטה בן-ארי ועל החיפוי של משרד המשפטים על מעשיה. כפי שנאמר עוד בעבר הרחוק - מה שמותר ליופיטר אסור לשור.