אנו נמצאים בפתחו של סגר כולל שני, חמור מהראשון, שככל הנראה יהיה גם ממושך וקשה ממנו. העדר אכיפה אפקטיבית ביישום קפדני של הוראות הממשלה בשלבים הקודמים של המשבר, היא הסיבה הראשית שהביאתנו עד הלום. אם לא ילמד הלקח, נגיע עם דמעות בעיניים ובנפש לא חפצה, גם לסגר שלישי.
אסור להניח שציבור בן למעלה מ-9 מיליון נפש יקבל בברכה כל מהלך, תקנה או הוראה של הרשויות באותו אופן ובאותה רמת הזדהות. ניגוד אינטרסים בחברה, המאבק הפוליטי המתמיד, שפע המידע הזורם אל הציבור - חלקו מוטעה או מטעה במכוון (מגמתי) - מקשים על הגעה לקונצנזוס בשאלות העיקריות. ריבוי שסעים הופך את הצורך באכיפה נמרצת ואפקטיבית של החוק והתקנות שבתוקף למהותי וקריטי. בנוסף ובמקביל יש להחמיר בעונשים בכדי להרתיע מפרים פוטנציאליים, יהיה המניע המתורץ שלהם אשר יהיה. פיצול מיותר בין משרד המשפטים - הזרוע האוכפת משפטית, לבין המשרד לביטחון הפנים - הזרוע האוכפת אופרטיבית, מכביד על פעולות האכיפה ומחייב תשומת לב מיוחדת מצד הממשלה כולה. העובדה שבשתי הזרועות הללו תפקידי מפתח, דוגמת: מפכ"ל המשטרה במשרד לביטחון הפנים, ופרקליט המדינה במשרד המשפטים - אינם מאויישים מזה זמן רב, מכבידה על עבודת מערכות אלה ומשפיעה בצורות שונות על איכות קבלת ההחלטות וטיב הביצוע. העובדה שהממשלה המנהלת מערכות אלה היא ממשלת חירום פריטטית אך לעומתית, עושה זאת כמעט לבלתי- אפשרי, כאשר שתי "אונות" הממשלה חושבות הפוך זו מזו כמעט בכל נושא ומייצגות את ניגוד העניינים טוב בהרבה מאשר את האינטרס המשותף - מלחמה בקורונה.
עתה, משאנו נכנסים לסגר האזרחי החמור ביותר בתולדותינו, על-רקע אי-סדרים קשים באכיפה הנורמטיבית במדינה כולה ובכל התחומים לעומת צורך באכיפה אפקטיבית ומשמעת ביצוע אזרחית בתנאי משבר לאומי, הופכת שאלת יצירתו של שינוי נורמטיבי מהותי ומיידי, לאחת השאלות הקריטיות במערכה הכוללת להצלחת המאבק במגיפה.
על הציבור להבין ולהפנים: לא ניתן לקיים סגרים בחומרה כזו כל "שני וחמישי" ללא ערעור היציבות החברתית ופגיעה אנושה בכלכלה, יהיו זעקות השבר אשר יהיו. את הסגר הנוכחי חייבים למצות, ולכן אם לא ישמר באופן קפדני, יהיה זה כורח המציאות להאריכו עוד ועוד. משנכנסנו לסגר, דרגת החופש היחידה העומדת לרשות הממשלה היא משכו. כרגע מדובר בארבעה שבועות לפחות, 1 אולם הכניסה המגומגמת אינה מבשרת טובות. הציבור חייב להבין שעלות הסגר נמדדת במיליארדי שקלים גם ללא הארכתו וככל שיוארך או תוארך תקופת היציאה ממנו כפונקציה של קצב ההידבקות, רמת התחלואה או התמותה - יהיה הדבר יקר יותר. הנטל הכלכלי יגדל מחמת חוסר פעילות או הפסקתה, ויכולת הממשלה לסייע לאזרחים ולעסקים שנפגעים במהלכו תצטמצם. עניין האכיפה אפוא איננו גחמה, אלא כורח; כשלון האכיפה איננו של הממשלה בלבד אלא של כולנו. תוצאתו הבלתי נמנעת תהיה אסון ציבורי.
בכל תקופת ניהול המאבק בקורונה - עד כה כ-7 חודשים - לקה הטיפול בבעיות-יסוד של המשק ובהן:
- כניסה למשבר כשמערכת הבריאות אינה מוכנה כהלכה וחסרה: מתקנים, אמצעים, כוח-אדם מיומן, פיזור גאוגרפי וארגון נכון לניהול לאומי אפקטיבי. כמו-כן התברר עד מהרה, שרעיון ממשלת החירום כמכשיר לליכוד השורות ליצירת מאמץ אפקטיבי, הוא רעיון נפל, שרק מחבל ביעילות תפקוד הממשלה, כנושאת באחריות הראשית למאמץ הלאומי.
- יציאה מהירה מדי ובלתי מאורגנת מהסגר הראשון, ואיבוד שליטה על התהליך, בין היתר בגלל חילופי גברי סימולטניים בכל עמדות הניהול המרכזיות שעסקו בנושא, ועל התנהלות הציבור.
- מחסור בכוחות אכיפה, וכללי אכיפה אפקטיביים ואי-הפעלה מספקת של הכוחות הקיימים.2
- כשל חמור של המערך הרפואי בתחום מערכות המידע והמודיעין החיוניות לניהול אירוע אפידמי לאומי; מול מקרה בנוסח הקורונה, זהו צורך קריטי. הכלי המודיעיני המרכזי למטרה זו הוא מערכת מידע לזיהוי מהיר ומדויק ככל האפשר של שרשראות ההדבקה. ההכשלה הפוליטית המכוונת של שימוש בכלים של השב"כ למטרה זו, מחייבת ועדת חקירה מיוחדת. אין ספק שהכשלה זו הביאה להתפשטות המגיפה גם בשלב הראשון, אבל בהעדר אמצעים אחרים הייתה חמורה במיוחד בגל השני. כלי זה איננו אופטימלי, אבל ניסיון לבלום שימוש בו בתירוצי סרק (או מחשש שיחשוף קשרים אישיים בלתי נוחים או עברייניים) ע"ח חיי אדם, הוא פשע. באותה מידה אני רואה לפחות עבירה או מחדל של חוסר סולידריות חמור בכך שאנשים הפגינו בניגוד להוראות שלא להתקהל, ובמקביל סגרו את הטלפונים הסלולריים שלהם בכדי שלא יחשפו למערכות השב"כ ולמערכות אחרות.3 המניע להתנהלות זו הוא החלק החמור ביותר בכל התופעה: "לעשות לנתניהו דווקא", ללא חשבון אנושי, ציבורי וישראלי.
- מערך ההתמודדות סבל ממחסור, אי-סדר ו"חבלה" בפועל בפעילות ההסברה לציבור, באשר לאופי המחלה ותכונותיה ובאשר למידת הסיכון הטמונה בה ודרך ההתנהלות הנכונה מולה.4 המידע לציבור הגיע ב"חלקים", "בגלים", "ברמזים", ב"הדלפות" - במילים פשוטות: בדרך הרשלנית והמבלבלת ביותר. זאת במקום שמוקד מידע ממלכתי אחד, אמין ומהימן, שרק הוא מוסמך לפרסם פרסומים רשמיים ומחייבים, ייצג מול הציבור את מוסדות המדינה.
- ערבוב מתמיד בין שיקולי-יסוד מקצועיים או אירגוניים - רפואה, כלכלה, צרכי ציבור ודרכי ניהול, גרמו לערבוב שיקולי יוקרה, תדמית ופוליטיקה קטנה בתהליך היסודי, תוך שיבוש יעילותו. מאבק במגיפה מתפשטת מחייב תגובות מהירות וממוקדות. אסור לנהל משבר מסוג זה כשלכול מהלך נדרשות חמש רמות של דרגי אישור.5 מאידך-גיסא, גם לא ייתכן להפקיע מידי הממשלה את הסמכות לנהל את המדינה דווקא בימי משבר לאומי. הדרך הנכונה היא: קבינט קורונה (בשם הממשלה), שאליו כפופה מינהלה ביצועית, שבה מוקדי: מידע, דובר, רפואה, סקטור עסקי, אכיפה, ובקרת יישום (כל הפונקציות העיקריות). קביעת קבינט הקורונה חייבת להיות סופית גם אם לא הוכרז בפועל מצב חירום. התנהלות חייבת להיות "תואמת-מצב חירום". את המדיניות הבסיסית קובע הקבינט על-פי החוק ואת המדיניות בוחנים ומשנים פעם אחת בפר זמן המתאים לקצב השינויים הרלוונטי, אלא אם התפתחויות חריגות במשבר הרפואי עצמו מחייבות אחרת.
- הטיפול בעורף האזרחי היה פרוץ, ללא מתודולוגיה, היערכות, יכולות, שיטות פיקוח ותאום ואמצעים. לא נעשו פעולות הכנה לשילוב הרשויות המקומיות במאמץ הטיפול באזרחים בעלי צרכים מיוחדים או תנאי סביבה חמורים, למרות שבידיהן מצוי עיקר הידע והנתונים על הצרכים האזרחיים המקומיים בתקופות משבר. שכן, לא ניתן לנהל תפעולית מציאות מורכבת ומפוזרת, ממוקד לאומי מרכזי אחד. אמנם, נעשתה היערכות תוך כדי תנועה ובמאמץ גדול, אבל ביעילות נמוכה. זהו אחד הלקחים החשובים למשברי עתיד בחברה האזרחית.
- הטיפול בעסקים בשולי ההתייחסות לבעיות הרפואה, הביא לקרע בין האינטרסים המנוגדים הללו - "הרפואנים" לא דאגו לעסקים (וכשדאגו, לא היו מצויידים בידע הדרוש), או הביאום כנימוק "רפואי" להצדקת עמדות לאומיות הזויות. "העסקניים", התעלמו מבעיות הרפואה וביקשו להציל את "מטה לחמם", למרות שלעתים דובר רק בחיים הטובים שניהלו טרום פרוץ המשבר.(6 גם בעניין זה כשלה הממשלה כאשר לא השכילה לפרוש רשת ביטחון כלכלית סבירה לכל מגזרי המשק, כבר בשלבים הראשונים של המשבר.7 דומה שמשרד האוצר ה"ישן" התאבן וביקש להתאים את המשבר לדפוסי העבודה הרגילים שלו, במקום לנהוג הפוך.
המחדל החמור מכל שהתגלה בציבור הישראל במשבר הנוכחי, הוא חוסר היחס לחיי אדם; תכונה אנטי-יהודית מובהקת. ככל שחולף הזמן, מתחזקת בעיני ההנחה שנטיות אנטי-יהודיות, הופכות במהרה גם לאנטי ישראליות, דהיינו: שוברות את מסגרת הסולידריות החברתית בישראל, בצורה שיהיה קשה מאוד ואולי בלתי אפשרי לאחותה.
"צבא ההצלה של מפגיני בלפור", הוא בעיני החלוץ ההולך לפני מחנה הכופרים-בעיקר. עד לא מכבר הפגין הציבור הישראלי רגישות עצומה למספר המתים במלחמות ישראל, בטרור הערבי-פלשתיני ואפילו בתאונות הדרכים, בתאונות עבודה או באלימות במשפחה. "ליקוי המאורות" שתקף חלקים גדולים בציבור בעידן הקורונה, הוא המטריד ביותר לפי שעה. קבוצת האנרכיסטים שמבקשת למצות את זכויותיה המופרזות בחסות היועץ-המשפטי, להשליט על הציבור אי-סדרים, ליקויי ממשל וחריגה מכל נורמה התנהגותית וסולידרית מקובלת, מחייבת את הציבור הנורמטיבי לומר לה: "עד כאן"! הזכות להפגין היא אכן זכות דמוקרטית, אולם גם בפניה חייבים להציב גבולות. זכות להפגין איננה זכות להפיץ מחלות או להחליף הליכים דמוקרטיים בנורמות אנרכיסטיות. זכויות הרוב אינן נופלות כהוא זה מאלה של המיעוט. בעידן של מגיפה משתוללת, בין היתר בסיועם, יש להקצות להפגנות גבולות מצומצמים ולהעדיף במפורש את זכות הציבור לחיים ובריאות על זכותם להתפרע.
הגיע הזמן לבחון גם את פרשנויותיו של היועץ המשפטי לממשלה, שהפך לאחרונה מפרשן ומתווך משפטי בין החוק לצרכי היום-יום, למגן האנרכיסטים ולמי שמתגרה בכלל הציבור בפסיקותיו, שמבחנן היחיד הוא זכויות הפרט של קבוצות אליטה. השאלה איננה מה חשוב ממה: דמוקרטיה מאמונה או להפך. השאלה האמיתית היא: מי מחליט בדמוקרטיה ומי מייצג באמת את האינטרס הציבורי? על-רקע חוסר פיקוח ציבורי והעדר איזון בשיקול דעתו של היועץ המשפטי בשאלת ההפגנות, חוסר אחריות ומוסר קלוקל של בני חסותו - אין להתיר לו להמשיך בניהול החיים הציבוריים בישראל, ללא פיקוח ציבורי, למשל: ועדת החוקה של הכנסת. משילות איננה מילה ריקה, היא מהותו של משטר בעל זכות קיום. לא ייתכן שהממשלה תישא באחריות לניהול המדינה, והיועץ המשפטי ישא באחריות בלעדית להפריע לה בכך.
|