בואו נחשוב קצת קדימה, בבקשה

מגיפת הקורונה תסתיים מתישהו ואז יהיה צורך להתחיל לתקן את נזקיה. מדובר בנזקים אדירים, שלא על כולם התפנינו לחשוב די הצורך לאור המאבק במגיפה עצמה. אבל דווקא משום שהם כל כך גדולים, חשוב מאוד להתחיל כבר כעת לתכנן כיצד להתמודד איתם – ובמידת האפשר להביא אותם בחשבון בעת קבלת ההחלטות הנוכחיות. הנזקים הניכרים לעין הם הכלכליים. איש אינו יודע כמה מובטלים יהיו במשק בסוף הקורונה וכמה עסקים יקרסו עד אז, אבל הכל יודעים שהמספרים יהיו משמעותיים מאוד וכואבים מאוד. איש אינו יודע כמה סיוע ממשלתי יוזרם עד אז למשק, אבל הכל יודעים שמדובר ביותר, ואולי הרבה יותר, מ-100 מיליארד שקל. המשמעות היא שהמשק יהיה במיתון עמוק, הכנסות המדינה יצנחו בשל הירידה בפעילות הכלכלית, ובמקביל יהיה צורך להוריד בחזרה את הגרעון לממדים סבירים ולפרוע את ההלוואות שמימנו את הסיוע. זהו שילוב בעייתי ביותר: גם צריך להוביל את המשק להתאוששות ולהזרים כספים, גם צריך לכסות חורים תקציביים ומאזניים, גם אי-אפשר להעלות מיסים כי זה נוגד את מצב המשק, וגם אין מקום לקצץ בשירותים דווקא כאשר יותר ישראלים זקוקים להם. יהיה צורך בתוכנית מתוחכמת, מאוזנת, זהירה ומשולבת, אשר תבוצע בקפידה לאורך שנים – אם תרצו: תוכנית שיקום אחרי טראומה קשה. אין בזה קיצורי דרך ואי-אפשר לוותר על מאמץ רב וקשיים ניכרים הכרוכים בהבראה. ככל שהצעדים יתוכננו ויופעלו מוקדם יותר, כך ההחלמה תסתיים מהר יותר. הפגיעה המשמעותית ביותר לאורך זמן היא בחינוך: מחצית משנת הלימודים תש"ף ירדה לטמיון ושנת תשפ"א עלולה להיות גרועה עוד יותר. חינוך הוא המפתח שאין בלתו לצמצום פערים חברתיים, והוא היתרון החשוב ביותר שיש לנו על פני אויבינו. כאן חייבים להשלים ככל הניתן את מה שהלך לאיבוד: לצמצם ואף לבטל חופשות, למקד את הלימודים בחומר החשוב ביותר, אולי להאריך את ימי הלימודים – ולמשך לפחות שנתיים-שלוש. בהכירנו את הנפשות הפועלות בארגוני המורים, חייבים להיכנס למו"מ כבר עכשיו ולהיות מוכנים לצעדים תקיפים אם הם שוב ינהגו באנוכיות משוועת. מדובר בעתידה של המדינה, לא פחות מכך.

ברור שרק חיסון המוני יחסל את הקורונה, אבל דומה שבישראל איש אינו מקדיש מחשבה לשאלות המקצועיות והלוגיסטיות העצומות הקשורות בו. אז יהיה חיסון מאושר וישראל תקנה 20-10 מיליון מנות שלו; מה הלאה? איך מחסנים? מי מחסן? באיזה סדר? זה מסובך מאוד, בארה"ב כבר דנים על זה חודשים, ואצלנו – כרגיל במחוזותינו – הכל נשאר בידי המקרה והאלתור והפרטץ'. כדאי שנבין במה מדובר. איש אינו יודע האם יהיה חיסון שיתאים לכל האוכלוסייה, או שבעלי גילאים שונים ורקע רפואי שונה יקבלו חיסונים שונים. איש אינו יודע האם יהיה זה חיסון של מנה אחת או שתיים. איש אינו יודע האם זה יהיה חיסון שנתי, רב-שנתי או לכל החיים. איש אינו יודע אלו חברות ייצרו אותו ובאיזה קצב. ואחרי כל זה – צריך להחליט על פרטי-פרטים ויש צורך בארגון למופת. בתור התחלה, צריך לקבוע מי והיכן נותן את החיסון. אחיות קהילה? אחיות בקופות החולים? אחיות בבתי החולים? האם אפשר להסמיך לכך תלמידות סיעוד? האם גם רופאים ופרמדיקים יתגייסו לפעולה? כיצד מונעים התקהלות במרפאות? האם בעלי סיכון גבוה לקורונה יידרשו לצאת מהבית, או שאפשר יהיה להגיע אליהם? האם יופעלו מרכזי חיסון ניידים? האם ייעשה שימוש בבתי ספר ומתנ"סים? אחרי זה מגיעים לנושא הכי מסובך: סדר המתחסנים. זה הולך גם לאורך וגם לרוחב, ומכאן רמת הסיבוך והמוני הפרטים. מי קודם – צוותי בתי אבות או צוותים רפואיים? שוטרים או פרמדיקים? מורים או גננות? וכאשר מדברים על צוות רפואי – היכן נכנסים עובדי המינהל והמשק? ומתי תורם של עובדי המטבחים והקפיטריות בבתי החולים? וכאשר מדברים על שוטרים – מתי יחוסנו אלו הניצבים במחסומים, ומתי אלו האוכפים את איסור ההתקהלות? כיצד יובאו בחשבון הגילאים והמצב הרפואי של כל אחד מהנלחמים בקורונה? מה בנוגע לבני משפחותיהם? מה עם בעלי תפקידים חיוניים אחרים – לוחמי צה"ל, כבאים, עובדי חשמל ומים? אלו רק דוגמאות אחדות, המלמדות על הצורך במחשבה עמוקה וארוכה. תהיו בטוחים שזה לא ייעשה אצלנו, מה שיוביל למהומות, לאלימות ואולי אפילו לשחיתות במתן החיסונים.

[השורות הבאות נכתבו לפני שנמסר שהנשיא דונלד טראמם חלה בקורונה, אך אירוע מצער זה אינו משנה את תקפותן.] העימות המזעזע בין דונלד טראמפ לבין ג'ו ביידן מציב סכנה ממשית של תוהו ובוהו ואף אלימות בארה"ב לאחר הבחירות לנשיאות בעוד חודש. טראמפ, שעשה הרבה דברים שליליים לראשונה בהיסטוריה (לא חשף דוחות מס, לא העביר את נכסיו לנאמנות, לא ציית לכללים נגד נפוטיזם), מסרב בעקשנות להבטיח שיכיר בתוצאות הבחירות אם יפסיד. במשך כמעט 250 שנה זו בכלל לא הייתה שאלה; אצל טראמפ זוהי שאלה ללא מענה. בסוף העימות השבוע, טראמפ נמנע במכוון מלענות על שאלה פשוטה של המנחה כריס וולאס: האם תקראו לתומכיכם לנהוג באיפוק אם יידרש זמן עד לקבלת התוצאות? וכאשר נשאל במישרין על קבלת התוצאות, הוא אמר שלדעתו הן יוכרעו בבית המשפט העליון, ושלא יוכל להשלים עם תוצאות שיהיו "בלתי הוגנות". לאמירות הללו יש לצרף את סירובו של טראמפ, מוקדם יותר בעימות, לגנות את אנשי הימין הקיצוני והגזעני, שלפי גופי האכיפה בממשלו-שלו – מהווים את סכנת הטרור הפנימי החמורה ביותר בארה"ב. השילוב של כל אלו יחדיו, מוביל למחשבה מעוררת פלצות. ברחובות ארה"ב עלולות להשתולל כנופיות גזעניות וחמושות היטב, אשר יסרבו לקבל את דין הבוחר אם ג'ו ביידן ייבחר לנשיא – והן יקבלו עידוד, במישרין או בעקיפין, מן הנשיא המפסיד. גם אם תרחיש אימים זה לא יתממש, יהיו עשרות מיליוני אמריקנים שיפקפקו בטוהר הבחירות ובאמינות התוצאות, משום שטראמפ ואנשיו יספרו להם (ללא כל בסיס) שהפסדו נובע מהונאת ענק בהצבעה באמצעות הדואר. בהקשר זה יש לזכור, שהמטרה הבסיסית של ההתערבות הרוסית בבחירות 2016 – וכנראה גם המטרה המרכזית שלה בהתערבותה הנוכחית – היא לזרוע חוסר אמון במערכת הדמוקרטית האמריקנית. כאשר טראמפ מכשיר את הקרקע לחוסר אמון שכזה, הוא משרת במישרין את ולדימיר פוטין. בוב וודוורד מגלה בספרו החדש Rage"", כי דן קואטס – אותו מינה טראמפ למנהל המודיעין הלאומי – לא השתחרר מן התחושה שפוטין מחזיק באמצעי לחץ על טראמפ, למרות שלא היו ראיות לכך. התחושה הזאת, על משמעויותיה האיומות לכל העולם החופשי, נראית יותר ויותר מציאותית.

עוד משהו מתוך ספרו המרתק של וורוורד. עד 2013 יכלו חברי הסנאט מן האופוזיציה לעכב ואף לטרפד מינוי שופטים פדרליים (כולל לבית המשפט העליון) באמצעות פיליבסטר. הם דיברו ודיברו ודיברו, ומנעו הצבעה על המועמדים שהציג הנשיא. הדרך להתגבר על הפיליבסטר הייתה ברוב של 60 סנאטורים שיכלו למנוע את השימוש בו. מאחר שאף מפלגה אינה מגיעה לכזה רוב, המשמעות הייתה שהיה צורך להגיע להסכמה על המועמדים כדי למנותם – מה שהפחית את הפוליטיזציה של מינוי השופטים. בשנת 2005, כאשר הנשיא היה ג'ורג' בוש הבן, מנעה קבוצה דו-מפלגתית של 14 סנאטורים את ביטול הפיליבסטר. אבל בשנת 2013 שלטו הדמוקרטים בבית הלבן (ברק אובמה) ובסנאט, נמאס להם מהפיליבסטר של הרפובליקנים והם קבעו שדי ברוב רגיל כדי להפסיק אותו. הסנאטור לינדזי גראהם, בן-בריתו של טראמפ וכיום יו"ר ועדת המשפטים, אמר שמעולם לא ראה את הסנאטור המנוח ג'ון מקיין כה נרעש, שכן "זוהי תחילתו של הסוף": מעתה תוכל כל מפלגה, לה יש 51 סנאטורים בלבד, לכפות או למנוע מינוי שופטים המזדהים עם השקפותיה. המהלך שביצעו הדמוקרטים ב-2013 היה דוגמה מופתית לקוצר ראות. כעת הוא מתנקם בהם בגדול: טראמפ יוכל לנסות למנות את איימי קוני-בארט לבית המשפט העליון עוד לפני הבחירות, או לכל המאוחר מיד אחריהן – והדמוקרטים, עם 47 סנאטורים וסיכוי טוב לזכות בעוד חודש גם בבית הלבן וגם בסנאט, לא יוכלו לעשות דבר. זהו לקח חשוב מאוד לכל פוליטיקאי המבקש לנצל את כוחו העכשווי, ומתעלם מכך שביום מן הימים – הוא יהיה מצידו השני של המתרס. כך בדיוק נוהגים חלק מאנשי הימין שלנו, הדוחפים בכל כוחם לפוליטיזציה של מינוי שופטי בית המשפט – ואינם חושבים לרגע מה יקרה כאשר יהיו באופוזיציה, והשמאל יוכל לעשות בדיוק את אותו הדבר. זהו ההיבריס הנצחי של הפוליטיקאים האוחזים בהגה: לשלטון בחרתנו. ובכן, הבחירה היא אנושית ולא אלוהית – וממילא היא קצובה בזמן.

נישאר במערכת המשפט. החלטתו של שופט השלום ג'ורג' אמוראי למנוע את פרסום שמו של אביעד משה, החשוד בניסיון לרצוח את אשתו, עוררה זעם ציבורי ובוטלה בצדק בידי השופט המחוזי אריאל ואגו, שלמעשה רמז שאמוראי לא מכיר את החוק. ב-News1 אנחנו מנהלים מעקב עיקש ועקבי אחרי איסורי פרסום כאלה, העומדים בניגוד מוחלט להוראות החוק ולפסיקת בית המשפט העליון. הגיע הזמן לטיפול יסודי בנושא. נקודת המוצא בכל מדינה דמוקרטית היא פומביות הדיון, לה יש חריגים מוגדרים הקבועים בחוק. בתחום המעצרים הכלל הוא שיש לפרסם את שמו של החשוד, אלא אם הפרסום יגרום לו נזק חריג, העולה משמעותית על הנזק הכרוך בכל פרסום שכזה. הא ותו לא. אלא שיותר מדי שופטים התחילו להכניס מרכיב שכלל איננו בחוק: עוצמת הראיות נגד החשוד. ככל שזו לדעתם פחותה – תגבר נכונותם לאסור את פרסום שמו, שמא יתברר בסופו של יום שהוא חף מפשע. לכאורה נימוק ראוי, אך בפועל הוא בעייתי מהמון כיוונים. ראשית, המחוקק לא אמר את זה וקשה למצוא לכך תימוכין בפסיקת בית המשפט העליון. שנית, מדובר בפגיעה בחופש הביטוי ובחופש העיסוק של התקשורת – שני עקרונות-על חוקתיים – הנעשית לרוב כאשר התקשורת אפילו אינה מיוצגת וקולה אינו נשמע. שלישית, העמימות גורמת לכך שהמון אנשים חפים מפשע העונים לאותה הגדרה של החשוד ("ראש עיר", "נהג דן", "שוטר במחוז ירושלים") צריכים לעיתים להבהיר שלא מדובר בהם. רביעית, בעידן הרשתות החברתיות – קשה עד בלתי אפשרי למנוע פרסום, וכך מפרי החוק יוצאים נשכרים ושומרי החוק יוצאים נפגעים. חמישית, ריבוי של איסורי פרסום גורם לזילותם. הפתרון שלי הוא לצמצם מאוד את מספר איסורי הפרסום – ביטחון המדינה, עבירות מין כאשר הפרסום עלול לחשוף את הקורבן, משפחה, נוער – ולאכוף אותם בקפידה ובחומרה. בכל מקרה, הנושא הזה חשוב ועקרוני מכדי שיהיה נתון לגחמותיו של שופט זה או אחר. מן הראוי שהנהלת בתי המשפט תבצע עבודת מטה כדי להוציא הנחיות ברורות, לאחר שתשמע את כל הנוגעים בדבר – המשטרה, הפרקליטות, הסניגוריה הציבורית, לשכת עורכי הדין, התקשורת. אחרת, נמשיך לקבל החלטות פגומות כמו של אמוראי.

חגי ישראל מכוונים רובם ככולם לאחור, ברוח ההגדרה המבודחת הידועה: רצו להרוג אותנו, לא הצליחו, בואו נאכל. ובנימה רצינית: פסח הוא זכר ליציאת מצרים, שבועות הוא זכר למתן תורה, ראש השנה הוא זכר לבריאת העולם ויום הדין על השנה היוצאת, יום הכיפורים בא למחול על חטאי השנה שעברה, חנוכה הוא זכר למלחמות המכבים, פורים הוא זכר להצלה מידי המן. חג הסוכות הבא עלינו לטובה, ובמיוחד חג שמחת תורה שהתווסף עם סיומו, שונים מבחינה זו. ודאי: גם חג הסוכות הוא זכר לעבר – "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים". אבל בתור החג הסוגר את מעגל המועדים השנתי (שתחילתו לפי ההלכה בפסח) ואת קבוצת המועדים החודשית של תשרי, יש בו גם מבט קדימה. שמחת בית השואבה שנחגגה בבית המקדש, הושענא רבה וחיבוט הערבות – כל אלו נמצאים בסימן התפילה לגשם בחורף הקרב ובא. בדקות האחרונות של סוכות אנו מתפללים: "כשם שישבתי בסוכה זו, כן אזכה לישב בסוכת עורו של לוויתן" – המשל לטוב הצפון לצדיקים לעתיד לבוא. שמיני עצרת כל-כולו בסימן אותה כפילות, כיום שהוא גם האחרון של סוכות וגם חג בפני עצמו. הוא עדיין בסימן השמחה על יבול השנה שעברה, אך גם נאמרת בו תפילת הגשם המסמנת את פתיחת העונה החדשה. חג שמחת תורה, ש"נדבק" אליו בתקופת הגאונים, הוא גם סיומה של קריאת התורה וגם תחילתה מחדש באופן מיידי. לכן, חג הסוכות מלמד אותנו על הצורך להסתכל תמיד קדימה – בתפילה, באמונה ובתקווה. מועדים לשמחה.