על קורונה ופיברומיאלגיה

בדרך-כלל אני כותב על פיברומילאגיה פעמיים בשנה. ימים מיוחדים שמציינים למחלה המעצבנת הזו. אבל נדמה לי, אני לפחות לא מצאתי, שלא הרבה נכתב על מה קורה עם החולים בפיברו (יותר קצר ברשותכם) בתקופת הקורונה. מה עובר על אלה שסובלים מכאבי תופת כל יום מימות השנה ועכשיו גם צריכים להיות בבית מסיבות שאינן בהכרח תלויות במחלה שגם ככה משביתה רבים מהחולים לימים ארוכים. יש חולי פיברו שנעזרים בקנביס רפואי, יש כאלה שעושים טיפולים אלטרנטביבים, יש כאלה שמוציאים הון תועפות על כל מיני טיפולים שאמורים לסייע ויש כאלה, כמוני, שניסו את כל אלה ובסוף נשארו עם האוקסי הנאמן. אותם כדורים קטנים ולעיתים ממכרים שמאפשרים, לפחות לי תפקוד נורמלי תוך שמירה על הגוף מפני התמכרות הרסנית. אבל דווקא תקופת הקורונה ובמיוחד הסגרים וההתרחקויות החברתיות והבריאותיות למיניהן, לא עושות ממש טוב. זה נכון שאפשר ללכת לטייל, כאילו לעשות ספורט, ואפשר לנשום אויר צלול בפארק שליד הבית, אבל לפחות לי הסגר, חוסר היכולת ללכת לעבודה כל יום זה די נורא. כי מבחינתי ב-20 ויותר השנים שבהם אני מאובחן כחבר לחיים של הפיברו, דווקא העובדה שיצאתי כל יום מהבית, שעשיתי דברים, שהייתי פעיל, דווקא אז, כשהאדרנלין בגוף זרם בעוצמה, זה היה הזמן שבו הפיברו נאלצה להתחבא. אני יודע שאני חולה מוזר קצת. הפיברו שלי באה לי בהפוכה. אני ישן מעט וטוב לי עם זה, אני צריך להיות בפעילות כדי שאוכל להתעלם מהכאבים וככל שאני עובד יותר אני כאילו שוכח מהם ואני לא מסתדר עם קנביס רפואי. עושה לי רע. אבל נדמה לי שיש מחלות כמו הפיברו שהחולים בהם צריכים משהו אחר מסתם להיות בבית בסגר. שהם דווקא צריכים להיות בפעילות כי הפעילות מזרימה חמצן לדם, מאפשרת לגוף להתמודד עם כאבים, לשכוח מחוסר האונים. אבל אין עם מי לדבר. אף שוטר או פקח לא יבין אמירה של "יצאתי מהבית כי אחרת אני מתפתל מכאבים על הספה או במיטה". איש לא יבין מה זה הצורך הזה להיות בתזוזה כדי שהכאבים יהיה קצת פחות חזקים. פיברו וקורונה, אני בטוח שיש כל מיני פורומים של חולות וחולים שמדברים על מה הקורונה עשתה להם. איך היא שינתה להם את החיים וזה בנוסף לשינוי הגדול שהם עברו ברגע שאובחנו במחלה שפעם חשבו שהיא פסיכוסומטית ועכשיו ברור שהיא ממש ממש לא.