בשיחה עם כמה חברים מתברר שיש המביעים חשש מהשתלטות אנרכיה על מדינתנו. לכאורה יש רגלים לדבר - הפגנות מתוקשרות בלא מעט מוקדים בארץ, מאות אלפי מובטלים, תלאות הקורונה הארורה, סגר הולך ובא, מצב רוח לא מי יודע מה, קיטוב פוליטי ושבר מנהיגותי ועוד הרשימה ארוכה.
נכון, לא נעים לראות את פורקי העול בהפגנות ולהבדיל את אלה המתנערים מסיבות שונות מהמשמעת המתבקשת מכלל האזרחים. חלקם תמצאו בהלוויות המוניות, חלקם תמצאו בפאבים בתל אביב ובחוף הים ויש בהחלט לדון את אלה לחומרה. אך האם יש במראות האלה, בצירוף הקשיים בהם אנו נתונים, חלקם תוארו בפתיח, כדי לטעת חששות מוצדקים מאנרכיה?
נבחן כמה מהסוגיות באופן פרטני:
המצב הפוליטי אכן בכי רע. לאחר כמה מערכות בחירות התייצבה לה
ממשלה בישראל אלא שעוד ממשלה כזו ואבדנו. מספר בלתי נסבל של שרים וסגנים, פיצול וקיטוב בין הבכירים, השתלחות בלתי פוסקת של אלו באלו. הרמוניה בוודאי שאין ומה שמדאיג במיוחד הוא חוסר היכולת לקבל החלטות בנושאים רבים ומשמעותיים. ככל הנראה נראה כאן בחירות בקרוב.
המצב הכלכלי אינו טוב אך לא כצעקת המלינים. נכון, כמה מאות אלפים ללא עבודה וזה קשה, אלא שהממשלה עושה הרבה בעניין זה ומעניקה סיוע. נזכור לרגע שחלק גדול מהמשק עובד - התעשיה, בתי החרושת, ענף הבנייה, הרכבות ואניות המשא וטיסות המטען, המרכולים ועוד ענפים רבים. מה לעשות, אצלנו היהודים חיי אדם חשובים, גם בעיני השלטון, וצעדים קשים ננקטים על-מנת למנוע אסון בריאותי רחב ממדים הרבה מעבר לזה אותו אנו חווים.
הקיטוב בחברה: גם כאן, יש בעיה אך לא בחומרה אותה מציגים אמצעי התקשורת המרכזיים. ההפגנות הכוחניות הממומנות על-ידי אינטרסנטים פוליטיים וגורמים אנרכיסטיים מסוקרות בשידורים חיים בכל הערוצים ויוצרות רושם של בוקה ומבולקה. האמת היא שמדובר בחבורה קבועה של מפגינים שהמשותף להם (מלבד פריקת העול והרצון לזרוע בהלה ואנרכיה) הוא "רק לא ביבי" וזה במחיר בריאות הציבור, העסקת המשטרה בכוחות גדולים, זריעת תחושת מועקה וכובד בציבור, הכל בתקופה בה הקשיים קיימים ממילא. המדהים הוא שהמפגינים האלה המתיימרים לאחוז "בדת" הדמוקרטיה אינם סופרים את הדמוקרטיה ומסרבים להכיר בשני עקרונות חשובים: הראשון הוא שהכרעת העם בדבר הנהגתו היא בקלפי והשני הוא שלכל אדם (אפילו לנתניהו....) יש חזקת חפות עד שלא הוכח אחרת. את זה הם מסרבים לקבל.
אז נכון, אנו סובלים מגעגועים לקרובי המשפחה, יש אווירה של חוסר ודאות, יש לא עלינו נפטרים ולהבדיל חולים ומבודדים רבים מאד, ואין תחושה טובה בדבר הנהגה המובילה ביטחה שעליה ניתן לסמוך. אלא שמכאן ועד לאנרכיה הדרך ארוכה ולפחות בעניין זה הייתי מציע להיות רגועים, הרי יש מספיק טרדות אחרות, הלא כן?
