אל תספידו מהר את הדור הצעיר, דור המחר, דור העתיד, הוא חזק, עוצמתי ובעל יכולות מרשימות הרבה יותר מכפי שאנו מעריכים אותו. אכן המציאות של מגיפת הקורונה יוצרת מציאות שונה ומשונה, מציאות מעורפלת משהו, שילוב של חוסר אונים עם חוסר ידע. המציאות מתהווה מחדש מול עיננו, מתאימה עצמה לרוחות הזמן, מה שהיה יצוק בפלדה נסדק במעט. מה שהיה ברור וחד כתער הופך לחידה ופעירת עיניים, מה שהיה שגרה הפך למגפת ההפתעות. כשלאה גולדברג כתבה את השורה "לבל יהא עליי יומי כתמול שלשום לבל יהא עליי יומי הרגל" בשירה הנפלא "למדני אלוהי", כמו ניבאה את ימי חוסר הוודאות האלה.
לצד הדאגה, החשש, החרדה, התחושות הקשות והמעיקות, לצד המציאות המשנה סדרי חיים, מערערת אמיתות, חשוב לשמור על פרופורציה כדי לא להפוך צל הרים להרים. אינני מבקש להתייחס לקריסה הכלכלית הכואבת מאוד ומדירה שינה מעיני אלפי משפחות, גם לא לשבר הבריאותי ולמחיר החיים אותם הוא גובה. אני מבקש להתייחס לשריטות שישרטו וכבר שורטים בנפש הילדים ובני הנוער. אלו ימים מורכבים ומלאי אתגר, הזום נכנס לחיינו בסערה, האפקטיביות שלו עוד תימדד באופן מקצועי והשפעתו על החומר הנלמד תיבדק בבא העת. הבדידות החברתית לצד השהייה הממושכת בבית עם ההורים ובני המשפחה, הקפאת התוכניות, הנחת החלומות בצד, השגרה החדשה המחייבת, ההישגים הלימודיים, הגיוס לצבא, לשירות לאומי, הלימודים באוניברסיטה. סחרחורת.
ועכשיו אחרי שמנינו את הזעזועים האפשריים, ריתקנו את הפחדים למדף החששות, אפשר ללגום מים צוננים ולחשב מסלול מחדש. לימודים: עם זום, בלי זום, הנושא הלימודי אפילו באיבוד שנת לימודים יוכל לחזור למקומו הטבעי, גם ללא השקעה כלכלית במימון מורים פרטיים. מוטיבציה גבוהה, הנעה להצלחה, אמונה גדולה בתלמידים, מניעת נשירה וחיבוק אמיתי, יאיצו את צמצום הפערים. החלטה מושכלת של משרד החינוך על קביעת המקצועות המשמעתיים ללמידה, למידה ממוקדת, הארכת שעות הנוכחות בבית הספר, תוביל את התלמידים למציאות בה לא יסומנו כדור הקורונה החייבים בפקטורים מקלים, ובהנחות. הם יהיו סטודנטים לא פחות טובים מהסטודנטים של טרום קורונה. כדי להוביל למציאות זו צריכים לקבל החלטה אחת. שילוב ידיים של ארגוני המורים, משרדי הממשלה הרלוונטיים וגיוס התלמידים, כשהלה יתקיים הכל ישוב לקדמותו.
חברה: תהליך ההסתגרות וההתבדלות של בני הנוער החל הרבה לפני מגיפת הקורונה. עשרות אלפי ילדים ובני נוער שיש להם אלפי 'חברים' ברשתות החברתיות נותרו בודדים עוד טרם ימי המגיפה. נקרתה הזדמנות מצוינת וכשהשגרה תשוב למחוזותינו נחנך כבר עתה להיפרד לזמן קצוב מהמסכים, מהרשתות החברתיות ולהעלות על נס את תנועות הנוער השונות, את ההירתמות למען האחר, את מפעל ההתנדבות הלאומי, הענק והמרשים. מגיפת הקורונה מסמנת לנו קוים ברורים, כהורים, כבעלי הסמכות ההורית, לתעל את הימים השונים והמשונים האלה לפעול לשינוי מציאות בה בעתות שגרה לא היו עתותינו בידנו לחולל מהפך או שינוי בקרב היקרים לנו. חיי חברה בריאים מתחילים בבית, בגרעין המשפחתי, הזמן פועל לטובתנו ואינו לרועץ כדאי לנצל זאת.
משפחה: אין ליבי גס באותם הרואים ולא רק בימי מגיפת הקורונה בילדיהם נטל, מעמסה, עול בלתי נסבל ואבני ריחיים על הצוואר. איני מבקש לשפוט אך בשמחה מזמין את ההורים להפוך את הנטל לנכס ואת המעמסה לברכה. המשפחה היא המקום ממנו נמשך הכל, לימודים, חברה, חרדות, שמחה ועצב, הישגיות, בינוניות, הכל. הימים האלה הם ימי המתנה וההמתנה. מתנה לנו כהורים לחזק את החוסן האישי של ילדינו, לבצר את הערכים המשפחתיים, להרחיב את המכנה המשותף, לפגוש את עצמכם ואת ילדיכם, לא פגישה אקראית של 'מה נשמע' מבלי להמתין לתשובה. לחזק את הקשר, לגלות את עצמכם ואת ילדיכם מחדש. זה אפשרי, זה מעשי ובעיקר שווה כל מאמץ.
אחריות: ילדי ונערי מגיפת הקורונה לומדים שעה שעה מהי אחריות, משמעותה, חשיבותה, זהו השיעור המשמעותי שאינו מועבר בזום, שיעור חי. אחריות על סדר היום מההשכמה ועד להשכבה, יצירת עוגנים משמעותיים לאורך היום, הצבת מטרות ויעדים אותם יש לבצע, מערכת יחסים פנים משפחתית שהמגיפה כפתה עלינו, אחריות אישית, אחריות משפחתית, ואחריות לאומית. אחריות ללמידה, לחיי החברה, ליצירת קשרים, להתנדבות, לשמירה על הוראות להתמודדות עם המגיפה, אחריות לאבא ולאימא, לסבא ולסבתא, לאח קטן, לשכן מבוגר. ילד אחראי גדל להיות נער אחראי, חייל אחראי, סטודנט אחראי, ואזרח אחראי.
סכנות רבות אורבות בשולי הדרך, בעקבות שיגרת חיינו החדשה בצל מגיפת הקורונה. אנו יכולים לסכנות אלה, אנו חייבים להיאבק ולהכריע אותן. יש לנו ילדים מוכשרים בעלי יכולות מצוינות, יש לנו נוער מעולה, שאפתן, סקרן, אחראי, חכם, ידען. אנחנו, המבוגרים, כאן כדי למנף את המציאות שנכפתה עלינו, לחריש עמוק וחשוב במישור האישי, המשפחתי, החברתי. אנחנו יכולים ועוד איך.
