לנפתלי בנט, עם ששת המנדטים המסכנים שלו בכנסת הנוכחית ועם כיותר מעשרים מנדטים מכובדים בסקרים, יש אינטרס ברור ללכת לבחירות. אך לפני הליכה לבחירות, קיים אצלו אינטרס נוסף: להעביר את חוק נתניהו - חוק אשר אוסר על נאשם בפלילים להקים ממשלה. אם יצלח את המשוכה הזו ויתרגם את המהלכים הפוליטיים האלו למעשים, הם יניבו פירות ודרכו לראשות הממשלה תהיה סלולה.
הסקרים משקרים לעיתים תכופות. כמות המנדטים הפיקטיבית של בנט לא אומרת שיאיר לפיד או בני גנץ יצטרכו להמליך אותו במקרה שהצבעת אי-אמון תעבור בכנסת הנוכחית, מכיוון שפשוט לא מעבירים לבלפור אנשים בעבור חופן סקרים; בד-בבד, המספר החד ספרתי של כחול לבן בסקרים לא אומר שלגנץ אין לגיטימציה ציבורית להפוך לרה"מ בבוא היום. בחירות נערכות בנקודת זמן מאוד מסוימת, ואותה נקודת זמן משקפת תוצאה שמציירת תמונה על בד קנבס נקי וחלק ונשמרת ללא שינוי עד למועד הבחירות הבא.
סקרים הם לא תחליף להצבעה המונית בקלפי; מספר של כמה אלפי אזרחים במקרה הטוב והנדיר וכמה מאות בודדים במקרה הפחות טוב והתדיר, אשר נדגמים ונשאלים כבדרך אגב למי היו מצביעים בבחירות שאפילו לא ידוע אם יתקיימו ושיוצרים סטיית תקן רוחבית, אינם מספקים אלטרנטיבה למיליוני אנשים שהיה להם מספיק זמן לחשוב עבור מי יצביעו.
לו מפת המנדטים הייתה משתנה בפועל לפי כל סקר או לפי מגמות מתמשכות של סקרים, הקואליציה הייתה משתנה ללא הרף, ח"כים היו מושבעים לכנסת לשמחתם ומפוטרים ממנה בעל כורחם מדי יום, השרים היו מחליפים ביניהם תיקים חדשים לבקרים, ואפילו משרת ראש הממשלה הייתה יכולה לעבור ידיים; ישנה סיבה מדוע מספר המנדטים של כל מפלגה נשאר יציב למשך כל ימיה של כנסת מסוימת ומדוע דמוקרטיה משוחקת לפי כללים ידועים מראש.
טענותיו ההזויות של מיקי זוהר, לפיהן לא ניתן יהיה להעביר לגנץ את השלטון בבוא הזמן עקב הסקרים המנבאים לו כמות דלילה ביותר של קולות, מסוכנות לדמוקרטיה. לגנץ יש לגיטימציה, המורכבת מ-33 מנדטים והסכם חתום עם מפלגתו של זוהר והעומד בראשה, לשבת בעוד כשנה בכס הנכסף, לא פחות מאשר בנימין נתניהו. נראה שזוהר מוכן לזרוק החוצה מהחלון לא רק את יציבות השלטון של אדונו, אלא גם את התשתית עליה נבנתה עצם זכות כהונתו שלו עצמו בכנסת.
מבחינת גנץ, אשר נפל על חרבו למען העם בעצם כניסתו לממשלה, הליכה לבחירות תהיה התאבדות פוליטית כפולה, אך בדומה לבנט יש לו אינטרס מובהק להעביר את חוק נתניהו. רק שמצד בנט, חוק כזה, אם יעבור, יגיע יחד עם מחיר כבד מנשוא לגנץ - שליחה של עם ישראל לקלפי, בו הוא צפוי לבוא בחשבון עם כחול לבן. בין האינטרסים החופפים שלהם פעורה תהום עמוקה: במקרה של העברת החוק ללא בחירות, ימינה תישאר מפלגה זניחה ותו לא, בעוד שגנץ יישאר עם כמות מנדטים משביעת רצון ויהפוך לרה"מ; אך אם החוק יעבור כעסקת חבילה הכוללת בחירות - היוצרות, כנראה, יתהפכו: גנץ, בחזרה מן הקלפי, עלול לאבד את רוב כוחו, בעוד שבנט ייהנה מן ההפקר.
יאיר לפיד זה כבר סיפור אחר. הוא מעוניין בחוק האמור בכל לבבו ובכל מאודו, אך שני התרחישים יכולים להטיב עימו: אם החוק יעבור והכנסת לא תתפזר, הוא יוכל לדרוש מגנץ רוטציה ולהקים איתו ממשלה; ואם הכנסת תיפח את נשמתה ויתקיימו בחירות, לא רק שהוא לא צפוי לאבד מכוחו, אלא שהוא גם יהיה מסוגל להכריז על עצמו כמועמד לרוטציה עם בנט. לפיד מצא עצמו בנקודה אליה הוא שאף, ואם יעלה בידו להושיב את מי שהיה אחיו עד לפני כמה שנים, יחד עם היו"ר שלו לשעבר שהיה המועמד מטעמו לראשות הממשלה עד לפני כמה חודשים, באותו חדר בו יוכלו להגיע להסכמות ולחתימות משותפות, הוא יצליח להביא עצמו כפסע מראשות הממשלה. השאלה רק ברוטציה עם מי.
